ויאטנם, חוויה מסוג אחר.

17/03/11

כשהאופנוע ירד במורד דרך לא דרך התחלתי להגיד את התפילות שלי. אמנם חבשתי קסדה, אבל לא היה נראה לי שחתיכת פלסטיק הזאת תעשה את העבודה במקרה שאעוף מהאופנוע. לאחר מספר דקות שהרגישו כנצח, הגענו לדרך סלולה. העפתי מבט לשמאלי מעבר לכביש. הרי שדות האורז הירוקים נגלו שוב לעיני. "את קולטת ליזי? את בויאטנם רכובה על אופנוע בהרי הכפרים של צפון ויאטנם!". הסיטואציה נראתה לי סוראליסטית מכדי להבין מה קורה כאן.

3 ימים לפני כן, עליתי על רכבת לילה מהנוי ללאו קאי במטרה להגיע לעיירה הצפונית סאפה. כשהגעתי לקרון של 2 מיטות קומתיים, חטפתי הלם קל. מזרנים ומצעים משומשים וישנים, ובקרון שלי עוד 3 גברים ויאטנמים. אחרי התמקמות במיטה העליונה, הגישה שלי השתנתה ב-180 מעלות. כן, זה שונה לגמרי מבמדינות המערביות שבהן ביליתי כמעט 6 חודשים, אבל זאת התחלה של אפשר להגיד, עם הסיכון של להישמע נדושה, הרפתקה... ובכלל, מה שלא הורג מחשל, וזה בטוח לא יהרוג אותי. באזור השעה 5 לפנות בוקר, התעוררתי כשבחוץ עוד חושך. לפני מה שקראתי, זאת השעה ההגעה, אבל הרכבת לא עצרה, וכשכן עצרה, זה היה נראה באמצע שום מקום. ניסיתי לשאול את עובדי הרכבת, באנגלית פשוטה: This train goes here? והצבעתי על הכרטיס שבו כתוב התחנה "קאו לאי" אבל העובדים במבט מבוהל למשמע האנגלית, נופפו בהיסטריה קלה בידם, רוצים לאמור שלא אטרח לדבר איתם והמשיכו הלאה. לבסוף מצאתי נוסע שיודע אנגלית שאישר שאני ברכבת הנכונה. לא יכולתי לחזור לישון. נצמדתי לחלון הרכבת כמו כלב שראשו מציץ מחלון מכונית רק, לקבל סימן כלשהו שהנוסע צודק, כי מי יודע, יכול להיות שהוא סתם אישר מבלי להבין אותי (קורה כאן לעתים קרובות כשמדברים עם הויאטנמים...). כשעלה האור, האזור הכפרי נחשף. שדות אורז הירוקים, עובדי אדמה עם כובעי קש ובגדים מסורתיים, רוכבים על אופנים ואופנועים. שינוי מרענן מהרובע הישן והמחניק בהנוי. לבסוף ירדתי מהרכבת בתחנה הנכונה (תודה לאל...). בתחנה הצטרפתי ל-3 בנות: גבי מאוסטרליה, גריישן מארה"ב ומריון מקנדה, כשאת גבי וגריישן פגשתי באופן מקרי לחלוטין בהוסטל לפני שיצאתי לרכבת, שרק מכיוון שכולנו יצאנו לסאפה, החלטנו אחרי 5 דקות שיחה לטייל שם ביחד. מהתחנה בלאו קאי לקחנו מיניבוס לסאפה. סאפה היא עיירה הנמצאת על הר, אליה מגיעות נשות הכפרים שמסביב כדי למכור את עבודות היד שלהן: תיקים, קלמרים, ציפיות לכריות, בגדים, סרטים לשיער, תכשיטים. אכן, כשירדנו מהמיניבוס, הקיפו אותנו נשות כפר שיודעות אנגלית יותר טוב מכל הויאטנמים ביחד.

להלן טכניקת המכירה ב-3 צעדים פשוטים:

1. הצמדות ללקוח הפוטנציאלי. לעקוב אחריו לכל אשר שילך ולעתים לחכות לו בפינת רחוב.
2. יצירת קשר חברתי ע"י שאלות להכרת הלקוח: "שלום. איך קוראים לך?... איזה שם יפה... מאיפה את?... ישראל? Shalom!
3. הצגת הסחורה וחתירה למכירה: "You buy from me?".

ונניח שקנית מאחת מהן, השניה תגיד לך:

"You buy from her today, tomorrow, you buy from me"

ותסמכו עליהן שהן יזכרו אותכם ויבוא להציק שוב למחרת...

אחרי התארגנות קלה יצאנו לדרך: טיול של יומיים עם אירוח בבית כפרי והדרכה של נערה מאחד הכפרים. בדרך כלל את האזור פוקד ערפל שיש שאומרים מקנה אווירת מסתורין, אבל למזלנו הטוב, השמים היו בהירים והשמש זרחה. הלכנו בין שדות האורז, כשאנחנו חולפות בין ילדי שבטים שאומרים לנו שלום (הדברים הקטנים הכי חמודים שתראו...), וחיות משק: פרות, תרנגולות וחזרזירים. ללא ספק חוויה ייחודית.

ביום השלישי, התפצלנו ונשארנו מריון ואני. ביום האחרון שלנו החלטנו לצאת לחצי יום טיול נוסף עם אשת כפר שמריון פגשה יום קודם לכן. לא, זה לא בחינם. לאחר הטיול נהוג לקנות את הסחורה של אשת הכפר ואם אתם חשים שלא קניתם מספיק עבור השירות שלה, אתם יכולים לעשות השלמות ולתת לה כסף. וכך יצאנו לדרך עם הגברת, בתה שאני מעריכה בת 10, חברה של הגברת, ובחור הולנדי שהצטרף אלינו לטיול. באותו יום הלכנו 5 שעות עד שהגענו לכפר של אותה הגברת. כשלבסוף הגענו, שיחקנו עם הילדים החמודים, חזינו בשחיתת חזיר לכבודנו (בערך, אני העדפתי להיכנס לבית במקום), אכלנו ארוחת צהרים שהכינו הנשים והגיע זמן הקניות. אני מריון והבחור ההולנדי עומדים מול 2 הנשים והילדה מתמקחים באשר הקניות במעין המולת שוק קטנה כשכל אחת רוצה שתקני ממנה. קניתי מהילדה, חשבתי שזה יספק את האמא, אבל היא רצתה שאקנה גם ממנה. וכך יצאנו בממוצע בנזק של 20$ +/- כל אחד. עכשיו, הגיע הזמן לחזור לסאפה כדי לתפוס את האוטובוס לרכבת הלילה היוצאת מלאו קאי. אני מניחה שכבר הבנתם מהמייל הקודם שלי, התחבורה העיקרית הציבורית בויאטנם היא קטנועים, כן, אפילו בכפרי ההרים. כך מצאתי את עצמי יורדת במורד הגבעות לכיוון הכביש, אוחזת חזק בסטנד האחורי של האופנוע, מקווה שהנהג שלי, שנראה באזור גיל ה-60 אם לא יותר, יודע מה הוא בעודנו רוכבים במורד דרך לא סלולה והררית.

תחבורה בהו צי מין. כל חצית כביש סף המתח עולה

Long story short, להנוי חזרתי בשלום. וכעת, אני כותבת אליכם לקראת סוף הטיול שלי בויאטנם מ-הו צ'י מין סיטי, העיר שהייתה ידוע בעבר כסייגון, אך שמה הוחלף לכינויו של המנהיג שמשמעותו "מביא האור", אותו מנהיג ויאטנם שהוביל לאיחוד המדינה והפיכתה לקומוניסטית במלחמה המפורסמת  משנות ה-60, בה השתתפה ארה"ב.

אבל מי שלא שמע ולא ידע, מסתבר ש"דוד הו", כפי שנקרא ע"י האמריקאים , חי ובועט. לפחות כך נראה בכל פוסטר ומודעה ציבורית ברחובות ויאטנם, בהם דיוקונו מתנוסס לעיתים כרוח רפאים לבנה מעל דמויות האזרחים שווי הערך.נראה ש-42 לאחר מותו הוא עוד רלוונטי והאומה הויאטנמית מעריצה אותו כמו ילדה בגיל הטיפש-עשרה הסוגדת לכוכב פופ התורן. רק שכאן, לא מדובר באהבה חולפת. מספיק לבקר במוזליאום בהנוי בו גופתי החנוטה מוצגת לראווה עם משמר כבוד במדי חג לבנים הפוקדים את המקום, כדי להבין את גודל העניין.

כרזות ברחובות הנוי

עוד מספר ימים אני נפרדת מהדוד הו ומויאטנם ועוברת למדינה הבאה: קמבודיה.

עד לפעם הבאה,

שמרו על קשר,

ליזי