26/02/11
שלום לכולם.
אני כותבת אליכם מהנוי שבויאטנם. אבל לפני הנוי, קצת השלמות.
 |
| רחובות הונג קונג |
לאחר שעזבתי את ניו זילנד, שהיתי שבוע בהונג קונג. שם התארגנתי לקראת הטיול שלי למזרח, החלטתי על מסלול וטיילתי באזור – מקאו והאי לנטאו. הונג קונג למי שלא יודע (שלא ירגיש רע כי גם אני לא ידעתי לפני כן) היא בסין והיא מוגדרת כאזור מנהלתי מיוחד של הרפובליקה העממית של סין, כלומר, חלק מסין אבל לא ממש, כשבעבר הייתה מושבה בריטית שלימים הוחזרה לשלטונות סין. לכן היא מערבית ודו לשונית – סינית ואנגלית וקל להסתדר שם, לרוב. כשהולכים ברחובות, מרגישים 2 דברים. הראשון: צפוף פה. המדרכות מלאות באנשים ונראה שזה המצב ברוב שעות היום. הדבר השני הוא: כל אחד מנסה למכור לך משהו. אם אתה תייר בעל חזות מערבית, "סוכני מכירות" ינסו למכור לך שעונים, לינה בגסט-האוסים, שירותי חייט, תיקים, מסאג'ים ובקיצור, מה לא? חלקם הם הודים שטכניקת המכירה שלהם היא להתחבב עליך עם שאלות אישיות, מאיפה אתה וכו' בניסיון להתקרב אליך. המקומים לעומת זאת פשוט ינסו לדחוף לך פליירים.
 |
| מופע הלייזר במפרץ הכוכבים |
 |
| פיוזן של מזרח ואירופה |
לכן, מקאו הייתה שינוי מרענן. מקאו, כמו הונג קונג, היא אזור מנהלתי מיוחד, ונדרש לבאים לשם להביא דרכון (ביום טיול אחד קיבלתי חותמת יציאה וכניסה מהונג קונג). מקאו הייתה בעבר מושבה פורטוגזית. את הסימנים לכך ניתן לראות בארכיטקטורה ובתושבים – עירבוב של סין ופורטיגל ב"לוק" ובשפה. כך תמצאו בעל חזות אסייתית מדבר בספרדית. מעבר למלונות הפאר שמקאו ידועה בזכותם, אני טיילתי ברחובות הצרים עם החזות הבלויה אך אוטנטית, ובאחד מהמקדשים הבודהיסטים העתיקים שיותר דיברו אלי. כשהלכתי ברחוב נתקלתי בתהלוכת דרקונים סינים. האנשים המחופשים אליהם, עברו ברחובות כשמחוץ לכל בית עסק עמד כיסא עם "מנחה" לדרקון – ירקות. "הדרקון" אכל את המנחה ואחר כך "ירק אש" ע"י נפצים מפוצצי אוזנים.
 |
| דרקון ברחובות מקאו |
ביום אחר נסעתי לאי לנטאו, אחד מהאיים של הונג קונג (אין צורך בדרכון הפעם...) ובו נמצא פסל הבודהה הכי גדול בעולם. למקום ניתן להגיע באוטובוס אבל אני בחרתי להגיע בסטייל – ברכבל וכך ניתן לראות את הנוף שבאי.
 |
| כניסה למכלול של הביג בודהה |
הפסל נמצא בכפר שנראה סיני-תיירותי משהו. כלומר, הבינו את הפוטנציאל התיירותי ולכן השקיעו בו בהתאם - כל המבנים בעלי חזות סינית אחידה, מתוחזקים היטב, אך במבנים הללו תמצאו חנויות מזכרות ובתי קפה למינהם. מעבר לבודהה ישנו מקדש של בודהיסטים מרשים. כשהם מתפללים הם מתפללים למיקרופון וניתן לשמוע את התפילה ברמקולים סביב המקדש, מה שהזכיר לי את המואזין הקורא לתפילה. פסל הבודהה עצמו מאוד מרשים. הוא נמצא בראש הר וכדי להגיע אליו צריך לטפס מרחק קצר במעלה מדרגות. זה היה יום שציפיתי שהסתיים ב"יופי, קלטתי את הרעיון, אפשר לחזור", אבל העברתי שם כמעט יום שלם בלי להרגיש.
 |
| וזה אני וזה ביג בודהה מתרגלים מדיטציה... |
 |
| וזה עוד רגוע... |
לאחר יומים הייתי על המטוס לויאטנם. טיסה של שעתים ונחתתי בהנוי. כבר מהנסיעה מהשדה תעופה היה ניתן לראות את הסימנים המקדימים למה שמצפה בעיר עצמה, תופעה שאני מכנה "כאוס מאורגן". מלא קטנועים בכביש כשאין הגבלות על מספר הרוכבים פר קטנוע או חיוב בקסדה. למעשה ניתן לראות 3 בנות רוכבות על קטנוע אחד, 3 נערים ורמקול ענק על קטנוע אחר, אימהות וטף עם מסכה לכיסוי פה (כי זיהום האוויר, זה בטוח מה שמסכן את הילד כאן...) על קטנוע נוסף. כשהלכתי ברחובות, ספגתי את מלוא החוויה התיירותית: הולכי הרגל הולכים על הכביש עם עשרות הקטנועים והמכונית כי אין מדרכות. טוב, יש, אבל הן משמשות כחניה לקטנועים. כאן, בשביל להרגיש את האנדרנלין, לא צריך לקפוץ ממטוס או לעשות באנג'י, צריך לחצות את הכביש כשלמעברי חציה אין משמעות לנהגים. מישהו כבר סיפר לי על זה לפני שהגעתי. עצתו הייתה פשוט לחצות בביטחון כמעט בלי לעצור ורוכבי הקטנועים כבר יתחמקו ממך. אני פיתחתי טכניקה נוספת: פשוט נצמדת לקבוצה או למקומיים שחוצים את הכביש. נראה לי הכי בטוח. מעבר לכך, אם חשבתי ש"סוכני המכירות" של הונג קונג מעיקים- משהו, כאן, כל חצי דקה ברחוב תקבלו הצעות לשירותי הסעה על קטנוע או טוק-טוק או מנהגים, נשים עם הכובע קש המסורתי, ינסו נמרצות למכור לך פירות, או מזון כזה או אחר.
 |
| מכירות מהכפר לעיר |
עוד כשעתיים אני אעלה על רכבת לילה ואברח לשימחתי מהכאוס למספר ימים לצפון ויאטנם לאזור כפרי יפייפה (לפחות ממה שקראתי..).
עד לפעם הבאה...
--
ליזי אליה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה