מעולם לא תכננתי להגיע לתאילנד. אפילו לא כעצירה לאחר הטיול באוסטרליה-ניו זילנד כפי שנהוג לעשות. זה פשוט נראה לי המקום הכי נדוש להגיע אליו (אפשר לחשוב שיש איזה שהיא דיברה האומרת, שעל כל אחד מעם ישראל, מצווה לעלות לרגל לתאילנד, באם אחרי צבא ובאם עם משפחות בהמוניהם, לפחות פעם אחת בחיו, לצאת מידי חובה), ואני פשוט לא מאמינה בדברים נדושים. אבל אם אני כבר עושה בסביבה, לא נקפוץ נראה על מה כל העניין? אז חציתי לצד השני.
כבר אז התחלתי להכיר צד שלא הכרתי בבאריש. הצד המסור שלו לטיול בעולם. כנראה לכל מטייל יש את "שריטת המסע" שלו – ריטואל קבוע שהוא מבצע במהלך הטיול באופן שיטתי. אם להעיד על עצמי, אומר שהשריטה שלי היא כנראה התיעוד כשהעמוקה ביותר היא הצילום: צילום כ-200-400 תמונות בכל עיר בה הייתי (או יותר), כשכל תמונה, עליה להיות בחשיפה המתאימה ובקומפוזיציה אסתטית שמצאתי לנכון, כשהשאיפה היא להגיע לשלמות החמקמקה, ולכן מינימום של 3 תמונות של אותו מקום ספציפי. לאחר מכן, העתקה של כל התמונות לנט בוק, מיון בתיקיות ממוספרות, שיכפול התיקיות וסינון תמונות שיועלו לפייסבוק. וזה לא נגמר כאן. חוץ מהצילום, יש לי יומן מסע (כן, ידני, כזה שצריכים עט בשביל לרשום בו), הבלוג להלן, ו"שריטות" נוספות אחרות שמלוות אותי במהלך הטיול. למטיילים אחרים שפגשתי יש שריטות אחרות: המזכרת שלהם מכל ארץ שהם היו תהיה מסכה מקומית. יש כאלה שתופרים פאצ'ים עם דגלים של המדינות שהם היו על התיק או אחרים מצלמים בובה שהביאו מהבית בנופים של המקומות החדשים בהם הם מבקרים. באריש לעומת זאת, נראה שלקח את זה לשלב הבא. זה מעט הרגיש שהוא מתייחס לטיול כפרויקט חיים אישי שלו. אם אני הייתי משרבטת תכנונים בפנקס, או בשלבים יותר מאוחרים, בנט בוק ומוחקת לאחר שימוש, הוא, אף אל פי שגם לו היה נט-בוק, הוא העדיף לרשום את התכניות טיול ורישומים אחרים, ב"צורה הטובה והמיושנת" באותה מחברת מסע שהביא מהבית. את הספר של הלונלי פלנט, הוא רצה לשמר כמו חדש (והתעצבן כשהוא התחיל להתפרק ולהראות משומש). הוא תכנן לקנות ספרים של הלונלי של הארצות שהוא כבר היה ויהיה, פרטנית, למזכרת, שיעמדו במדף לראווה בבית. אמרתי לו: "באריש, אתה יודע שאתה יכול לקנות העתק של הספרים של בויאטנם ב-3$?" הוא השיב: "לא, אני רוצה לתמוך בחבר'ה האלו (הכותבים של הלונלי), אני רוצה לקנות מקורי".
לפעמים חציות יבשתיות מרגישות כמו משחק של ים-יבשה בהבדל בין מדינה אחרת לאחרת. רגע אחד ירדתי מאוטובוס מקמבודיה, מדינה ענייה, בעלת כבישים משובשים ובדרך לגבול, ילדים מקבצים כסף, ורגע אחר הייתי בתאילנד, שכנתה היום מתקדמת, עם כבישים מהירים (חידוש מרענן) ואף קבצן הנראה לעין ועליתי על מיניבוס חדיש שייקח אותי לבנקוק.
לחצו לקישור למסלול חצית המעבר שעשיתי. (כולה 16 שעות בדרך. בקטנה...).
בדרך מהגבול לבנקוק שמתי לב למשהו מעניין: כהתחלתי את הטיול שלי במדינות שבהן נוהגים בשמאל (אוסטרליה, ניו זילנד, הונג קונג ומקאו), והיה לא קל להתרגל, שלא נדבר על כאבי צוואר מבלבול בלתי פוסק של לאן להסתכל כשחוצים את הכביש. המשכתי למדינות שבהן נוהגים איך ואיפה שרוצים (ויאטנם וקמבודיה), ולקח זמן להתרגל לטירוף הזה אבל שרדתי לספר. ואז הגעתי לתאילנד, השילוב האולטימטיבי. נוהגים בצד שמאל איך ואיפה שהם רוצים. אני אסכם ב-God save the queen, (ועברית, שמלכת אנגליה תהיה בריאה עם כל הקולוניות שלה ברחבי העולם), ו... מקווה לא להידרס....
לאחר הגעה לבנקוק, מצאתי את עצמי בהוסטל, שם הייתי אמורה לחכות לבאריש, ידידי מאוסטרליה איתו הייתי אמורה לטייל בתאילנד ולאוס, שבאותו הזמן היה בדרום תאילנד באיים.
עשיתי צ'ק אין ונכנסתי לחדר. כשנכנסתי פגשתי בחורה מאוסטריה איתה מיד פצחתי בשיחה. החלפנו "סיפורי מלחמה" במשך יותר משעה, עוד לפני שהתמקמתי בחדר, שכן היו לנו מספר קווי דימיון לטיול: גם היא אחרי אוסטרליה וניו זילנד ועייפה מהמסעות. למחרת בילינו ביחד. יצאנו לאכול, הלכנו לטיול קצר ברחובות בנקוק עם ידיד שלה, שהכירה בהוסטל. במהלך הטיול, פתאום קלטתי משהו ושאלתי את הבחורה:
"אגב, איך קוראים לך?"
"ורוניקה".
"אה, מגניב. אני ליזי".
זו תופעה די שכיחה כתרמילאים. מכירים אנשים חדשים, מתחילים לשוחח איתם מבלי לעשות הכרות רשמית. במקרה רבים אחרים, כמו במקרה שהיה לי עם הידיד של ורוניקה, מחליפים שמות, והשם נמחק מהזיכרון לגמרי אחרי אחרי חצי דקה. הסיטואציה הזו כבר פחות נעימה. באוסטרליה וניו זילנד פיתחתי טכניקות פשוטות לצאת מזה באלגנטיות: להחליף טלפונים ולבקש שמאותם אנשים שיאייתו את השם שלהם בפלאפון שלי או להחליף שמות פייסבוק.
במהלך השהות שלי בבנקוק, באריש שלח לי מיילים מודאגים. את האיים פקדו שיטפונות והוא לא יכל לצאת עד שמזג האוויר ירגע. שזו לא הייתה בעיה רצינית, אלמלא הייתה לו הגבלת שהייה בתאילנד עכב הויזה הניתנת לו ל-30 יום, ממנה הוא ניצל כ-10 ימים רק באיים, ובזמן שנותר, רצינו לכסות את האזור הצפוני.
בזמן שחיכיתי לו, כשביליתי עם ורוניקה ויושי (אגב, שמו של הידיד של ורוניקה...), קיבלתי את אותה תחושה שהרגשתי בימים האחרונים שלי באוקלנד, לפני הטיסה להונג קונג. גם שם, ביליתי עם עוד 2 חבר'ה שהכרתי שם. בשני המקרים כולנו הגיעו לבד לאותו הוסטל, שם הכרנו, והתחלנו לבלות ביחד. יצרנו מעגל חברתי תומך: יש עם מי לעשות טיול בסביבה, יש עם מי לאכול, יש עם מי לשרוף זמן על הספות בהוסטל, לחלוק השקפות עולם על החיים, לטוות חלומות לעתיד. התגבשה תחושה של יציבות ושייכות. כזו שהרבה פעמים לא קיימת כשמטיילים לבד בעולם.
עם זאת, בניגוד לאוקלנד, שם ביליתי 10 ימים, לא עברו יותר מיומיים ובאריש הגיע לבנקוק. הוא עשה צ'ק-אין וכבר באותו יום יצאנו לטיול עם ורוניקה ויושי. יותר מאוחר באותו יום, התחלנו לגבש תוכנית מה בהמשך הזמן, לא היה זמן לבזבז! פתחנו את ספר מדריך הטיולים, הלונלי פלאנט, והבטנו במפה. לבאריש הייתה תוכנית ברורה לטיול, אותה הוא הציג. אני מצידי הייתה לי תוכנית כללית ביותר, לא הייתה לי שום בעיה להתפשר על מה רואים בדרך, מהסיבה הפשוטה שזה היה לי די נוח, לשם שינוי, לתת למישהו אחר את המושכות ובכך להיפטר קצת מהדאגות התמידיות של מה רואים הלאה, איך מגיעים לשם, איפה ישנים... באריש שלף את המחברת המסע שלו ואני את הנט-בוק בהם רשמנו מה אנחנו רוצים לראות כדי להצליב מידע ולהתחיל לתכנן את הטיול המשותף.
 |
| אמצעי התיעוד |
אחרי בניית התכנית הכללית וביקור בארמון המלך בבנקוק, יצאנו לדרך.
התחנה הבאה: איוטאיה.
 |
| במתחם ארמונות המלך. היו "קצת" מבקרים.. |
 |
| במתחם ארמונות המלך |
 |
| במתחם ארמונות המלך |
התחנה הבאה: איוטאיה.
