בעקבות המקדשים ושותף הטיולים בתאילנד

מקדש ארון (Arun), מקדש השחר

לאחר כיסוי מספר אתרי תיירות בבנגקוק, אני ובאריש יצאנו לדרך לאיוטאיה (Ayutthaya), לראות מקדשים, "תאי-סטייל". אחרי המקדשים של קמבודיה, אי אפשר להגיד שכבר לא הגעתי למיצוי, אבל מכיוון שיש לי שותף טיולים שעדין לא חווה את חווית מקדשי אנגקור בקמבודיה, הגענו לעיר.

באריש בכניסה לחדר בגסט האוס

לאחר שירדנו מהאוטובוס, איתרנו את Tony's Place, גסט-האוס מומלץ ע"פ הלונלי פלנט. חדריו הם מבני עץ פשוטים, עם גינה ומסעדה במקום. ביקשנו את החדר הכי זול וקיבלנו, חדר עם שירותים חיצוניים עם מים קרים, מאוורר ודלת כניסה המחולקת לשנים ואותה נועלים עם מנעול יל. ובקיצור, מקום יש אופי.

מכיוון שזמננו היה קצר עוד באותו יום שכרנו אופנים ויצאנו לסיבוב באזור השעה 16:00. כבר מהרגע הראשון רק חשבתי "ליזי, את צריכה להתמודד עם החום והלחות רק שעתיים עד שהשמש תשקע". זו הייתה המחשבה בערך כל פעם שיצאתי לטיולים מחוץ למבנים ממוזגים בתאילנד – מתי זה יגמר?! היו רגעים שמזג האוויר החם ממש אימלל אותי. מצד שני עם קור קשה לי יותר להתמודד. מה שמביא אותי למסקנה העצובה-משהו שהחיים המודרניים הביאו אותי למצב שקשה לי להתמודד עם טמפרטורה שהיא לא 24 מעלות. עם זאת, אם אני לוקחת את זה צעד קדימה, זה גם גורם לי להעריך מצד אחד את הפשטות של החיים כתרמילאית בדרום מזרח אסיה וגם את החיים הנוחים שחייתי בארץ ולהרגיש מבורכת שאני יכולה לחוות את שניהם.

מקדש באיוטאיה

השמש התחילה לשקוע וטיול האופניים נהיה ספורט אתגרי מהנה, לשרוד את התנועה התאילנדית. בין חיפוש מקדש לאחר, חצינו כיכרות וצמתים ראשים, עלינו על גשר, רכבנו על כביש מהיר, והאדרנלין התחיל לזרום.

לקראת השעה 20:00 הגענו חזרה ל-Tony's Place. כשנכנסתי לחדר לקחת את הדברים למקלחת (שבהחלט הרווחתי הייתי אומרת), בחורה צעירה מהחדר הסמוך בדיוק יצאה, חייכנו אחת לשניה חיוך נימוסי והמשכנו כל אחת בדרכה. אחרי המקלחת, יצאתי לגינה ושם ראיתי את באריש משוחח עם אותה בחורה. שמה היה רבקה. בחורה צעירה מהולנד שגם מטיילת לבדה. בילינו שלושתנו ערב ביחד, אכלנו ארוחת ערב, שיחקנו קלפים, חלקנו חוויות מסע. בסופו של הערב, הצענו לה להצטרף ליעד הבא שלנו: פימאי (Phimai) מצפון-מזרח איוטאיה. אמנם רבקה הגיעה מהצפון, אבל היא לא הייתה שם, והתאים לה למסגרת הזמנים שלה. וכן, למחרת, יצאנו לדרך לראות עם קצת אדריכלות עתיקה. אני לא אשקר, באיזה שהוא שלב פיתחתי אדישות למקדשים, אבל מדי פעם ופעם נגעתי בשרידי באבני המקדשים, בשביל להזכיר לעצמי, שאני נוגעת בחתיכת היסטוריה.

באריש ורבקה נכנסים לאווירה של המקדשים

 בילינו מספר ימים עם רבקה שאחריהם היא המשיכה דרומה ואנחנו המשכנו במסלולינו צפונה. המשכנו בעקבות המקדשים לסוקוטאי (Sukhothai), שם גם בטיול אופנים עצמאי סיירנו בפארק ההיסטורי. הקדשנו יום ויצאנו לדרך  לצ'יאנג מאי (Chiang Mai).

פארק היסטורי בסוקוטאי

פארק היסטורי בסוקוטאי

וזה אני וזה בודהה. דה ז'ה וו בפארק היסטורי בסוקוטאי

בצ'יאנג מאי עצרנו כשבוע לפני 13.04 למשך לילה אחד, במטרה אחת - לשריין לנו מקומות לינה בעיר לאותו תאריך, בו נחגג חג הסונגקראן, ראש השנה הבודהיסטית במשך שלושה ימים. שכן נאמר לנו שזה המקום הכי מצוין להשתתף בחגיגות, ומקומות הלינה מתמלאים עד אפס מקום וכך עשינו.

גם לכאן הגענו

משם, המשכנו למאה סאי (Mae Sai). אי אפשר להגיד שהעיר הזו הייתה בדיוק בסדר העדיפויות שלי אלא יותר בסדר עדיפויות של באריש מסיבה פשוטה. מאה סאי היא העיר הכי צפונית בתאילנד. היא יושבת על הגבול עם מיאנמאר (בורמה), ולבאריש יש קטע עם שלטים. מה הקטע? תמונה עם השלט, "הנקודה הכי צפונית של תאילנד". אז גם לשם הגענו.

לחצו לקישור למסלול עד כה.

במהלך הטיול עם באריש, הקשר לא היה חלק. התווכחנו לא מעט. טוב, היו גם כמה פיצוצים קטנים, שהגיעו לנקודת רתיחה במאה סאי. באותו רגע אני מגיעה ל-2 מסקנות. הראשונה, הגיע הזמן להיפרד. השנייה, הגיע הזמן לסיים את הטיול בדרום מזרח אסיה.

מתי בפעם האחרונה ראיתם נזיר?

אני לא יכולה להגיד שלא נהניתי בד"מ אסיה או שהייתי מוותרת על המקום. הגעתי לשם כי לא רציתי לוותר על ההזדמנות לחוות חוויה שונה מהמדינות המערביות שבהם הייתי. שלא נדבר על שאחרי שחווים את חווית הנדידה של התרמילאים, קשה להפסיק ורוצים לטרוף את העולם. ולא התאכזבתי. המראות, האנשים והצלילים היו מדהימים ואני שמחה שיכולתי להגיע לשם. אבל התחלתי להרגיש את סימני השחיקה המנטלית ממסע של כ-7 חודשים עם התיק על הגב הראו את אותותיהם. רציתי להפסיק את הכל. לא הייתי מעוניינת לראות דבר אחד נוסף מעבר ללאוס שהייתה הבאה בתור. הבעייתיות כאן הייתה אם כך, אז מה עושים עם הזמן שנשאר?

ועכשיו מילה על הדינמיות של הטיול. להיות "סוכנת חופשיה" בעולם (להלן התרמילאית) זה נפלא. לקבוע זמני מסלולי טיסה, לזרום עם הזמן איך שיוצא ובקיצור, את קובעת מה תעשי בכל רגע נתון ואף אחד לא יגיד לך אחרת. אבל הנה גילוי נאות: על דינמיקה משלמים. הרבה. וזו לא מטפורה לחיים. כן, אני מדברת על כסף! בטיול חוצה יבשות כמו שאני עשיתי, לאלו השוקלים את זה, אני ממליצה בחום: לנסות למצוא את האיזון בין החופש לאילוצים. תכננו מראש מה שניתן ותשאירו מרחב לשינויים. כי כל שינויי הטיסה במצטבר לא היו זולים! 

תאילנד, חזרה לצליויזציה מסוג אחר

מעולם לא תכננתי להגיע לתאילנד. אפילו לא כעצירה לאחר הטיול באוסטרליה-ניו זילנד כפי שנהוג לעשות. זה פשוט נראה לי המקום הכי נדוש להגיע אליו (אפשר לחשוב שיש איזה שהיא דיברה האומרת, שעל כל אחד מעם ישראל, מצווה לעלות לרגל לתאילנד, באם אחרי צבא ובאם עם משפחות בהמוניהם, לפחות פעם אחת בחיו, לצאת מידי חובה), ואני פשוט לא מאמינה בדברים נדושים. אבל אם אני כבר עושה בסביבה, לא נקפוץ נראה על מה כל העניין? אז חציתי לצד השני.

לפעמים חציות יבשתיות מרגישות כמו משחק של ים-יבשה בהבדל בין מדינה אחרת לאחרת. רגע אחד ירדתי מאוטובוס מקמבודיה, מדינה ענייה, בעלת כבישים משובשים ובדרך לגבול, ילדים מקבצים כסף, ורגע אחר הייתי בתאילנד, שכנתה היום מתקדמת, עם כבישים מהירים (חידוש מרענן) ואף קבצן הנראה לעין ועליתי על מיניבוס חדיש שייקח אותי לבנקוק.

לחצו לקישור למסלול חצית המעבר שעשיתי. (כולה 16 שעות בדרך. בקטנה...).

  

בדרך מהגבול לבנקוק שמתי לב למשהו מעניין: כהתחלתי את הטיול שלי במדינות שבהן נוהגים בשמאל (אוסטרליה, ניו זילנד, הונג קונג ומקאו), והיה לא קל להתרגל, שלא נדבר על כאבי צוואר מבלבול בלתי פוסק של לאן להסתכל כשחוצים את הכביש. המשכתי למדינות שבהן נוהגים איך ואיפה שרוצים (ויאטנם וקמבודיה), ולקח זמן להתרגל לטירוף הזה אבל שרדתי לספר. ואז הגעתי לתאילנד, השילוב האולטימטיבי. נוהגים בצד שמאל איך ואיפה שהם רוצים. אני אסכם ב-God save the queen, (ועברית, שמלכת אנגליה תהיה בריאה עם כל הקולוניות שלה ברחבי העולם), ו... מקווה לא להידרס....

לאחר הגעה לבנקוק, מצאתי את עצמי בהוסטל, שם הייתי אמורה לחכות לבאריש, ידידי מאוסטרליה איתו הייתי אמורה לטייל בתאילנד ולאוס, שבאותו הזמן היה בדרום תאילנד באיים.

עשיתי צ'ק אין ונכנסתי לחדר. כשנכנסתי פגשתי בחורה מאוסטריה איתה מיד פצחתי בשיחה. החלפנו "סיפורי מלחמה" במשך יותר משעה, עוד לפני שהתמקמתי בחדר, שכן היו לנו מספר קווי דימיון לטיול: גם היא אחרי אוסטרליה וניו זילנד ועייפה מהמסעות. למחרת בילינו ביחד. יצאנו לאכול, הלכנו לטיול קצר ברחובות בנקוק עם ידיד שלה, שהכירה בהוסטל. במהלך הטיול, פתאום קלטתי משהו ושאלתי את הבחורה:

"אגב, איך קוראים לך?"

"ורוניקה".

"אה, מגניב. אני ליזי".

זו תופעה די שכיחה כתרמילאים. מכירים אנשים חדשים, מתחילים לשוחח איתם מבלי לעשות הכרות רשמית. במקרה רבים אחרים, כמו במקרה שהיה לי עם הידיד של ורוניקה, מחליפים שמות, והשם נמחק מהזיכרון לגמרי אחרי אחרי חצי דקה. הסיטואציה הזו כבר פחות נעימה. באוסטרליה וניו זילנד פיתחתי טכניקות פשוטות לצאת מזה באלגנטיות: להחליף טלפונים ולבקש שמאותם אנשים שיאייתו את השם שלהם בפלאפון שלי או להחליף שמות פייסבוק.

במהלך השהות שלי בבנקוק, באריש שלח לי מיילים מודאגים. את האיים פקדו שיטפונות והוא לא יכל לצאת עד שמזג האוויר ירגע. שזו לא הייתה בעיה רצינית, אלמלא הייתה לו הגבלת שהייה בתאילנד עכב הויזה הניתנת לו ל-30 יום, ממנה הוא ניצל כ-10 ימים רק באיים, ובזמן שנותר, רצינו לכסות את האזור הצפוני.

בזמן שחיכיתי לו, כשביליתי עם ורוניקה ויושי (אגב, שמו של הידיד של ורוניקה...), קיבלתי את אותה תחושה שהרגשתי בימים האחרונים שלי באוקלנד, לפני הטיסה להונג קונג. גם שם, ביליתי עם עוד 2 חבר'ה שהכרתי שם. בשני המקרים כולנו הגיעו לבד לאותו הוסטל, שם הכרנו, והתחלנו לבלות ביחד. יצרנו מעגל חברתי תומך: יש עם מי לעשות טיול בסביבה, יש עם מי לאכול, יש עם מי לשרוף זמן על הספות בהוסטל, לחלוק השקפות עולם על החיים, לטוות חלומות לעתיד. התגבשה תחושה של יציבות ושייכות. כזו שהרבה פעמים לא קיימת כשמטיילים לבד בעולם.

עם זאת, בניגוד לאוקלנד, שם ביליתי 10 ימים, לא עברו יותר מיומיים ובאריש הגיע לבנקוק. הוא עשה צ'ק-אין וכבר באותו יום יצאנו לטיול עם ורוניקה ויושי. יותר מאוחר באותו יום, התחלנו לגבש תוכנית מה בהמשך הזמן, לא היה זמן לבזבז! פתחנו את ספר מדריך הטיולים, הלונלי פלאנט, והבטנו במפה. לבאריש הייתה תוכנית ברורה לטיול, אותה הוא הציג. אני מצידי הייתה לי תוכנית כללית ביותר, לא הייתה לי שום בעיה להתפשר על מה רואים בדרך, מהסיבה הפשוטה שזה היה לי די נוח, לשם שינוי, לתת למישהו אחר את המושכות ובכך להיפטר קצת מהדאגות התמידיות של מה רואים הלאה, איך מגיעים לשם, איפה ישנים... באריש שלף את המחברת המסע שלו ואני את הנט-בוק בהם רשמנו מה אנחנו רוצים לראות כדי להצליב מידע ולהתחיל לתכנן את הטיול המשותף.

אמצעי התיעוד

כבר אז התחלתי להכיר צד שלא הכרתי בבאריש. הצד המסור שלו לטיול בעולם. כנראה לכל מטייל יש את "שריטת המסע" שלו – ריטואל קבוע שהוא מבצע במהלך הטיול באופן שיטתי. אם להעיד על עצמי, אומר שהשריטה שלי היא כנראה התיעוד כשהעמוקה ביותר היא הצילום: צילום כ-200-400 תמונות בכל עיר בה הייתי (או יותר), כשכל תמונה, עליה להיות בחשיפה המתאימה ובקומפוזיציה אסתטית שמצאתי לנכון, כשהשאיפה היא להגיע לשלמות החמקמקה, ולכן מינימום של 3 תמונות של אותו מקום ספציפי. לאחר מכן, העתקה של כל התמונות לנט בוק, מיון בתיקיות ממוספרות, שיכפול התיקיות וסינון תמונות שיועלו לפייסבוק. וזה לא נגמר כאן. חוץ מהצילום, יש לי יומן מסע (כן, ידני, כזה שצריכים עט בשביל לרשום בו), הבלוג להלן, ו"שריטות" נוספות אחרות שמלוות אותי במהלך הטיול. למטיילים אחרים שפגשתי יש שריטות אחרות: המזכרת שלהם מכל ארץ שהם היו תהיה מסכה מקומית. יש כאלה שתופרים פאצ'ים עם דגלים של המדינות שהם היו על התיק או אחרים מצלמים בובה שהביאו מהבית בנופים של המקומות החדשים בהם הם מבקרים. באריש לעומת זאת, נראה שלקח את זה לשלב הבא. זה מעט הרגיש שהוא מתייחס לטיול כפרויקט חיים אישי שלו. אם אני הייתי משרבטת תכנונים בפנקס, או בשלבים יותר מאוחרים, בנט בוק ומוחקת לאחר שימוש, הוא, אף אל פי שגם לו היה נט-בוק, הוא העדיף לרשום את התכניות טיול ורישומים אחרים, ב"צורה הטובה והמיושנת" באותה מחברת מסע שהביא מהבית. את הספר של הלונלי פלנט, הוא רצה לשמר כמו חדש (והתעצבן כשהוא התחיל להתפרק ולהראות משומש). הוא תכנן לקנות ספרים של הלונלי של הארצות שהוא כבר היה ויהיה, פרטנית, למזכרת, שיעמדו במדף לראווה בבית. אמרתי לו: "באריש, אתה יודע שאתה יכול לקנות העתק של הספרים של בויאטנם ב-3$?" הוא השיב: "לא, אני רוצה לתמוך בחבר'ה האלו (הכותבים של הלונלי), אני רוצה לקנות מקורי".

אחרי בניית התכנית הכללית וביקור בארמון המלך בבנקוק, יצאנו לדרך. 

במתחם ארמונות המלך. היו "קצת" מבקרים..

במתחם ארמונות המלך

במתחם ארמונות המלך

התחנה הבאה: איוטאיה.

קמבודיה, עברתי רק כדי לראות חלק ב' – Cambodia, look out, passing throgh part 2

אחרי 11 שעות נסיעה מבאן לואנג, מצאתי את עצמי שוב בפנום פן מוכנה למחרת להגיש את הויזה, לבלות יומיים זמן איכות ולהמשיך ליעד הבא בקמבודיה – מקדשי אנקור. הגעתי בערב להוסטל מומלץ, באזור השגרירות. כבר בכניסה פגשתי אמריקאי שפגשתי שבוע וחצי קודם לכן בויאטנם. ככה זה שכולם עושים את אותו מסלול. פוגשים אותם אנשים לאורך הדרך. סיפרתי לו את התכנון לימים הקרובים שצריכה לדפוק כמו שעון: הגשת הויזה, אנגקור, באטאמבנג ויאללה תאילנד. אבל הוא הביא את בשורת החיזלו"ש כבר באותו הרגע. בכל מקום אחר בעולם, הגשת הויזה לוקחת יומיים, אבל כאן משום מה 4 ימי עבודה. טוב. צריך לעשות חושבים על תוכנית חלופית מאחר שאני מתקרבת לסופ"ש, התהליך יקח 6 ימי עבודה, ולא רציתי לבזבז את הזמן בפנום פן בלי לעשות כלום.

יום למחרת הגשתי את הויזה, יומיים למחרת הייתי בסיאם ריפ, העיר ממנה יוצאים לראות את מקדשי אנגקור.

מקדשי אנגקור, הם אחת האטרקציות המרכזיות בקמבודיה. למעשה, אנשים בעלי זמן קצוב במקום, בוחרים להעביר אותו בפלא השמיני של העולם (ע"פ הלונלי פלנט). אז על מה כל הרעש? מדובר במתחמים בו נמצאים שרידי מקדשים באדריכלות קמארית (קמבודית) המהווים מהעיר אנגקור שנוסדה לראשונה בשנת 890 בספירה. בשנת 1992, המתחמים הוכרזו כאתר מורשת עולמית ע"י אונסק"ו ומדי שנה מבקרים בו קרוב ל-2 מיליון תיירים (שנראה שכולם היו שם בזמן שאני טיילתי שם, בו זמנית!).

מקדש אנגקור בזריחה

בדרך כשמטיילים, יש שמתחילים את היום מוקדם, ויש כאלה שמתחילים את היום בעצלתיים. בשביל אנגקור ואט, אני התחלתי את היום ב-4:15 בבוקר. גירדתי את עצמי מהמיטה והתארגנתי כדי להספיק לראות את הזריחה וצבעי השמים בשחר שמאחורי אנגקור ואט. כשהגעתי לשם, לא יכולתי שלא להתרגש מעט. קשה לי להסביר את ההרגשה המיוחדת ואולי הטקסית שבשינוי הלו"ז הרגיל שלך, כדי להתקבץ עם מאות אנשים, שרק רוצים לצפות בשילוב הנפלא של הטבע המעצים את אחד מפלאי הארכיטקטורה העולמית העתיקה.

מתחמי מקדשי אנגקור הם הרגישו מדי פעם כמו מגרש משחקים מאתגר. רוב המקדשים נישאים לגובה וכדי להתרשם מהם, טיפסתי במעלה מדרגות של כל אחד מהם, שלעתים בגלל רום ושלח לא תקניים (פעם אדריכלית, תמיד אדריכלית...) זה הופך לטיפוס קירות אתגרי. במקדשים אחרים, שקירותיהם עוד עומדים או שוחזרו, מרגישים כמו מבוך שצריך למצוא את הדרך שלך בין חדרים ופסלי הבודהה (שאם הגעת אליהם, קיבלתם ציון בונוס...).

לאחר יומיים של סיור במתחמי המקדשים, אני חייבת להגיד שלי זה הספיק. והגיע הזמן להמשיך ליעד הבא. באטאמבנג.

לעיירה הקטנה הזו, מרחק של 3 שעות נסיעה מסיאם ריפ, הגעתי לשם בעקבות המלצה באתר למטייל, לא לצפיה באתרים מקומיים, מקדשים או שווקים מקומיים, אלא במטרה אחת: צפייה בהופעת קרקס. מה מיוחד שם? הקרקס הוא חלק מהמרכז האמנותי Phare Ponleu Selpak שמטרתו הוא לעזור לילדים ממשפחות עניות, לפתח יכולות אישיות ע"י קידום כישורים אמנותיים בציור, פיסול, תאטרון, וכאמור, אמנויות הקרקס. הילידים מעלים הופעה מקצועית, כשחלק מקטעי המופע הוא עם קונספט ועלילה לא שגרתית. הנה קצת מידע על פועלו של המרכז ותמונות מהמופע:

בסיום הערב חזרתי לגסט האוס שבו שהיתי ללילה ולמחרת שוב יצאתי לדרך, הפעם, בחזרה לפנום פן, תחנה אחרונה בקמבודיה.

מיד בהגעתי לפנום פן, התכנית היתה לי ברורה:

1. לאסוף את הדרכון עם הויזה אותה הגשתי בשגרירות תאילנד.
2. ללכת לראות את כלא בטחוני S-21
3. לתפוס עוד באותו יום אוטובוס לבנקוק, תאילנד.

וכך עשיתי. עד שהגעתי לשגרירות היו לי חששות שמרפי מחכה לי בפינה (כי ככה זה שמתכננים תוכניות, משהו חייב להתפקשש), אבל הייתי קטנת אמונה לשווא והויזה אושרה.

מיד אחר כך הזמנתי כרטיס אוטובוס לילה לבנקוק, תאילנד לחצות. בין לבין, היה לי זמן להרוג, ומכיוון שלא טיילתי טיול מעמיק בפנום פן, הייתי צריכה לבחור מקום אחד לפני שאני עוזבת לבקר והמקום הזה הוא מוזאון Tuol Sleng  הידוע יותר כ-Security Prison 21:

אחת מכיתות ששימשו לחקירה ועינוי

עוד שנכנסתי למקום, בכניסה עמד אדם כשפניו מעוותות בעקבות שרפה שקיבץ נדבות. מראה מזעזע בכניסה למקום שהיה בי"ס אך הוסב לכלא בו עונו ונרצחו מתנגדי משטר הקמר רוז'. התחלתי את הסיור שלי בכיתות במבנה הראשון. להפתעתי, לא היה הרבה בכיתות. מיטה, תמונה, ולעתים לום המונח על המיטה.  כשעמדתי באחת מהכיתות שמעתי פתאום רחש שהקפיץ אותי. עדין מצומררת עוד מאותו מקבץ נדבות בכניסה ומהמקום, המשכתי לשאר המבנים בהם יש תמונות של הנרצחים. עשרות אלפי תמונות של גברים, נשים, חלקן מחזיקות את ילדיהן, וילדים. לאחד סיור של שעה. יצאתי מהמקום מעורערת ומהורהרת. אנחנו כיהודים יודעים מה עלול למה מסוגלים בני אדם לעולל לאחרים על רקע שונות ושנאה. ועם זאת, אבל אני לא מצליחה להבין, איך אנשים מהמין האנושי מסוגלים לזוועות כאלה.

דיוקנאות של הקרבנות בתצוגת אמנות בנושא

חוקי הכלא

עם תחושה מרירה-מתוקה עזבתי את קמבודיה שהשאירה לי טעם של עוד. לא רק בגלל שגיליתי מקום בו האנשים מסבירי פנים מהמבוגרים עד לילדים המדהימים, שמברכים אותך לשלום בחיוך כשאת עוברת ברחוב, אלא גם בגלל למרות שכל מי שמגיע לקמבודיה, מגיע לזמן קצר למקדשי אנגקור. יש עוד כל כך הרבה איפה לטייל בארץ הזו.

קמבודיה, עברתי רק כדי לראות, ומקווה גם לשוב. 

קמבודיה, עצרתי רק כדי לראות חלק א'...Cambodia, look out, passing throgh part 1

עוד בניו זילנד, שכבר ידעתי שאני אטייל בויאטנם, קמבודיה, לאוס ותאילנד, נפגשתי עם ידיד שלי, באריש. הכרנו 4 חודשים קודם לכן באוסטרליה, שם טיילנו 3 שבועות ביחד. הוא היה אמור להתחיל לפני טיול יותר נרחב בדרום-מזרח אסיה. ראינו שכנראה שנוכל להיות באותו זמן בתאילנד, אבל הוא לא היה בטוח, כי לא הייתה לו מסגרת זמנים סגורה ולכן קבענו שנדבר סמוך לתאריכים שנהיה בתאילנד.

מכיוון שידעתי שהוא לא סגור על עצמו, הייתה לי תוכנית חלופית. מקמבודיה תכננתי להמשיך ללאוס, אבל לא רציתי לסגור תוכניות לפני שאתעדכן איתו איפה הוא נמצא. בערב הראשון שלי בקמבודיה, בבירה, פנום פן, לאחר התאוששות קלה מהשיט בנהר המקונג, שוחחתי עם באריש בשיחת סקייפ. עשינו תיאום ציפיות וסגרנו שתוך שבועיים נפגש בתאילנד, מה שמילא הקצבתי לקמבודיה, אבל מכיוון שהייתי צריכה לעשות ויזה לתאילנד בשגרירות  בפנום פן, הייתי צריכה לתכנן את הזמן שלי ביעילות.

מכיוון שהגעתי ביום שבת לקמבודיה והשגרירות סגורה בימי שבת וראשון, החלטתי לא לבזבז זמן ויצאתי למחרת לבאן לואנג בצפון-מזרח קמבודיה. בזמן המחקר שלי באתר המטייל, קראתי שיש שם אגם יפיפייה, ואופציות לעשות טרקים ב-Vrachey National Park. עליתי על האוטובוס ונסיעה שתיקח 12 שעות, במרחק 600 ק"מ החלה.

בניגוד לויאטנם, שם נוסעים באוטובוס תיירים, בקמבודיה נוסעים עם המקומיים. להנאת הנוסעים, הוקרן DVD  של שירים מקומיים עם כתוביות (סתם, למקרה שמישהו ירצה לפתוח בשירה בציבור). אני תמיד מוקסמת מהמדיה המקומית של הארצות שאני מבקרת בהם. אני אוהבת לשאוב ממנה "מידע פנימי" על ערכי התרבות הנהוגה או אולי האידיאלית, המוקרנת לציבור. מה הלבוש הנהוג? (צנוע לרוב), על מה הם שרים? (שירי אהבה) היחסים בין הגברים לנשים (נשים רק עושות צרות לגבר הרגיש - הוא רודף אחריה, אבל היא לא מתמסרת בקלות או שכבר תפוסה), ומה רמת השפעת התרבות המערבית (בין שירים וריקודים מסורתיים בשדות הפועלים מתפלקים להם קליפי פופ עם רקדנים מלווים בתפאורה מערבית).

הנה קליפ בסגנון כפרי:

כשהצצתי מהחלון החוצה, ראיתי את הנופים הצחיחים של קמבודיה לעונה זו. נסענו בכבישי אפר מוגבהים, חולפים על פני בתי עץ רעועים בצידי הדרך, מוגבהים בעמודים, כשהכניסה לבתים היא דרך גשר עצי במבוק מאולתר.

באן לואנג בין ערביים

בשעות הערב האוטובוס עצר. שאלתי את הנהג "באן לואנג?" הוא לא הבין אותי אבל כבר מחוץ לאוטובוס עמדו ציידי הגסט האוסים שצעקו "כן! באן לואנג!". ירדתי מהאוטובוס והבלגן התחיל. הציידים בשיטת מכירה אגריסיבית, עקב התחרות הרבה, לא מוחלים באמצעים עדינים ודוחפים לך את הכרטיס ביקור שלהם לפרצוף, ובעיקרון, מטמטמים אותך עד שתסכימי להתארח בגסט האוס שהם מציעים. הטכניקה הזו תחזור על עצמה בכל ירידה מאוטובוס בקמבודיה, ולא רק ציידי גסט האוסים אלא גם נהגי טוק טוק המחפשים עבודה בנרות.  בדרך לשם באוטובוס, הכרתי את קרסטין מגרמניה שאיתה דיברתי מעט בהפסקות בדרך. כשירדנו מהאוטובוס, שאלתי אותה אם היא רוצה לחלוק חדר, לחסוך קצת בהוצאות, היא הסכימה, והיינו בדרכנו לגסט האוס.

זמן התפננות והשלמות פערים ביומן

למחרת בחצי היום הראשון, אני וקרסטין עשינו סיור קצר בעיר על מנת לבדוק מה האטרקציות שאפשר לעשות באזור. אני לא יכולה לתאר כמה חם ולא מגניב היה. מה שגרם לי לחשוב פעמים האם אני רוצה לעשות טרק ג'ונגלים בפארק. אחרי התלבטויות החלטתי לקחת טיול-יום בסביבה לראות את המקום. בחצי היום השני לאחר הרבה זמן, היה לי זמן קצת לעצמי, הרחק מהמולת העיר וממוקדי התיירות בהם ביליתי בחודש האחרון. יש שיחשבו שאני בחופשה מתמשכת, אבל תרמילאות, במיוחד שאת מטיילת לבד, זה פול-טיים ג'וב - התכנונים העתידיים הבלתי פוסקים, הזמנת האוטובוס, מקום הלינה והטיול הבא, לפרוק את התיק ולארוז לעיתים על בסיס יומי, להיות בתנועה בלתי פוסקת. בקיצור, אין רגע דל. אני לא מתלוננת, זה נהדר ומעריכה את העובדה שאני ברת מזל שאני יכולה לעשות את זה, אבל כשאני יכולה, אני מתענגת על "זמני ההתפננות".

למחרת יצאתי לטיול יום בסביבה. אני וטימי, המדריך המקומי בן ה-22, יצאנו לאחד הכפרים בסביבה, שם ביקרנו בבית ספר מקומי. תקראו לי מערבית מתנשאת אבל הופתעתי לגלות שהילדים לומדים אנגלית בבית הספר והאנגלית שלהם ברמה טובה וללא מבטא. ניסיתי לברר מטימי אם זה עניין של השנים האחרונות אבל היה קצת קשה להבין אותו. את האנגלית שלו הוא למד לאחרונה בקורס, והמבטא היה כבד. הוא סיפר לי שהוא בא ממשפחה חלקאית ובמקום ללכת לבית ספר, הוא עבד עם הוריו, ולכן לא למד בביה"ס.

לאחר שיחה עם התלמידים, המשכנו ל-2 מפלים בסביבה ואגם Yeam Loam המדהים, שהופתעתי לגלות כי הסביבה נראתה צחיחה למדי. בסיור שלי ושל טימי באגם, שאלתי דיברנו על מה הוא רוצה לעשות כשהיה גדול. זה לא קל להסתדר במדינה ענייה כמו קמבודיה. אין שם שאיפות לראות עולם, כי הכלכלה הכושלת, לא מאפשרת להרוויח מספיק כסף לכך. טימי מקווה ללמוד עסקים ויום אחד לנהל גסט האוס משלו. אני מקווה שהוא יוכל לממש את כל השאיפות שלו.

טימי באחד המפלים

אגם יאם לואם

למחרת הטיול, בשעות הבוקר עליתי על האוטובוס בחזרה לפנום פן להסדיר את עניין הויזה, עוד 11 שעות ואני שם.

בין לבין, דלתת נהר המקונג. In between, the Mekong Deltat

קלמנס מימין, אני ותומאס

בזמן שביליתי בויאטנם, הכרתי 2 חבר'ה אוסטרים, קלמנס ותומאס, איתם טיילתי בויאטנם. כשהגענו להו צ'י מין סיטי, חיפשנו טיול בן יומיים לדלתת המקונג, שבסיומו הבנים יחזרו להו צ'י מין ובשבילי זו תהיה התחנה האחרונה בויאטנם והראשונה בקמבודיה, שכן נהר המקונג חוצה את ויאטנם, קמבודיה, לאוס, תאילנד, בורמה וסין.

לאחר בירור במספר סוכנויות התיישבנו אני ושני הבנים לצידי, לקבל הצעת מחיר בסוכנות נוספת. הסוכנת במקום הציעה את הטיול במחיר יחסית סביר לשאר הסוכנויות, 25$ לבנים ובשבילי 47$ בגלל המעבר לקמבודיה, (אופציית-מעבר יקרה אגב, בעוד האופציה השנייה היא אוטובוס ישיר ב-10$ לפנום פן, עיר הבירה של קמבודיה). בחנו את ההצעה, כשני הבנים מצדדי פנו אחד לשני, החליפו מספר משפטים בגרמנית, ולפני שהספקתי להבין מה קורה (הגרמנית שלי לא הכי חזקה...), הם הסתובבו לסוכנת ואמרו: "טוב. אנחנו ניקח את זה תרדי במחיר ל-40$ בשביל הבחורה ובשבילנו 23$". ניסיתי לשמור פרצוף פוקר ולא לחייך, למרות שהופתעתי מההצעה שלהם, אבל יותר מהאופן המהיר שבו הם סגרו את זה בינהם, שהם יורידו את המחיר בשבילי, והאופן ההחלטי שבו הם הציגו את ההצעה לסוכנת, כשבדרך כלל תומאס היה עושה את ההתמקחויות, אבל הפעם קלמנס היה שותף מלא ל"הפעלת הלחץ". הסוכנת היססה. "הבחורה תרמילאית" תומאס לחץ שוב, "קדימה, אם לא, נלך למקום אחר, אם כן, נסגור שלושתנו כאן". הסוכנת חייכה והחליפה מספר מילים בויאטנמית עם הקולגה שלה והסכימה. תומאס שאל אותי, "זה בסדר מבחינתך אגב?" אני כמובן הסכמתי וסגרנו את העסקה.

למחרת יצאנו לנהר המקונג.

לאחר נסיעה של כשעתיים, הגענו לנמל ועלינו לסירת תיירים, אחת מיני עשרות. איתה הגענו לתחנה הראשונה בנהר, חנות צפה בה מכינים מוצרי אורז.

נייר אורז

פופ אורז (גרסת האורז לפופקורן

יין אורז שבו משרים נחשים. לחיים!

ממתק אורז דביק

כמו שבוודאי הבנתם, הכל נורא תיירותי וכל המטרה שאתם, התיירים, הובאתם לא כדי לצפות בתהליך היצירה אלא להיות שותפים מלאים בתהליך הקנייה. אבל המקום הזה הוא דוגמה מובהקת לניצול הגידולים המקומיים – שדות האורז. אם לא נמאס לך לאכול: PHO - מרק איטריות אורז בבוקר, אורז עם ירקות ובשר בצהרים, ולסיים את היום שלך באורז קארי (ואולי לקינוח אורז דביק מתוק), אז אפשר להרחיב את השוק למוצרים אחרים לא רעים. בשבילי, צריכת האורז היומית הייתה גבוהה מדי, אז חטאתי במאכלים מערביים מדי פעם ופעם (טוב, פעם ביום).

לאחר הארוחה ושיט קצר במקונג, עלינו לאוטובוס לנסיעה של כ-5 שעות למקום הלינה – מלון צף. כי ככה זה בדרום מזרח אסיה – נסיעה של 100 ק"מ לוקחת 3 שעות בגלל תנאי הכבישים, וכל טיול כולל נסיעה של 7-10 שעות ביום הלוך חזור (במקרה הטוב...).

לאחר הנסיעה הזו, עלינו לשייט נוסף במקונג, הפעם, בשעת השקיעה. אני וחברי האוסטרים ישבנו בסיפון העליון, שוחחנו וצחקנו ושמענו שמתי מוזיקת רקע להשלמת האווירה מהפלאפון (מה לעשות, תנאי שטח), קצת בוב מארלי, וקצת מוזיקה עברית, ונהנינו מהשקיעה, מהמקום ומהזמן האחרון שלנו ביחד בויאטנם.

למחרת התעוררנו מוקדם לעוד שייט קצר וסיור באחד מהכפרים המוסלמים בסביבה (שבעלון הטיול מודגש שהם ידידותיים, סתם, למקרה שחששתם...)

ירדנו מהסירה ליד מסגד בו התקבצנו סביב המדריך, שהתחיל להסביר על המקום. לידי נעמדה ילדה מקומית חייכנית. היא הביאה עניין במצלמה שלי. הורדתי את רצועת המצלמה מצווארי והנחתי אותה על צווארה של הילדה. הסבר קצר בשפת הסימנים איך להשתמש במצלמה ו...צלמת נולדה! היא צילמה אותי, את המסגד, את השמים, וכשהיא פנתה לצלם את הקבוצה, פתאום ראיתי שכל הקבוצה מסתכלת עלינו וחלק מחברי הקבוצה מצלמת את הילדה ובקיצור, משכנו את מוקד תשומת הלב מהסבר של המדריך. (אופס!).

לאחר הביקור במסגד המשכנו הלאה לסיור קצר בכפר, וכשהילדה מלווה אותנו ומקסימה את שאר חברי הקבוצה.

הגענו למקום בו הזמן להתחיל את המעבר לקמבודיה.

נפרדתי לשלום מתומאס וקלמנס, שהבטיחו לבקר בארץ כשאחזור בקיץ הקרוב, ועליתי על סירה שאיתה חצינו את הגבול במעבר מוסדר ממה שציפיתי, לאור הסיפורים על קבלת שוחד בגבול של פקידי הגבול ורמאויות אחרות של אנשים מקומיים.

חזרנו שוב לסירה. ישבתי ליד אמריקאי שפתח איתי בשיחה. במהלכה הוא סיפר לי מה מטרת הטיול שלו. בצעירותו, הוא השתתף במלחמת ויאטנם. הוא חזר לבדו לחפש את הבסיס שלו בזמן המלחמה. היה קצת קשה לאיתור, אבל היה לו נ"צ של הבסיס, וכך, לאחר מסע של יומיים, הוא מצא את המקום, אך כשהוא כשהגיע לשם, הוא מצא שדה נטוש. לא נותר זכר לבסיס. הוא הראה לי תמונות מזמן המלחמה. אני מכירה את הסיפור של המלחמה מסרטים – איך האנשים נראו, מה הם חוו, אך מעולם לא מקור ראשון. זה היה נראה פרידה הולמת מויאטנם ומחלק משמעותי. חתיכת היסטוריה לקחת איתי בדרך למדינה הבאה.

מקומית בדלתת המקונג

לאחר מכן, החלפנו שוב סירה, לסירת מנוע מהירה קטנה שמרוב שהיא הייתה מלאה באנשים ובתיקים נראה שהיא נוטה לצד אחד וגל אחד קטנטן יהפוך אותה. אחרי כמעט שלוש שעות, ויומיים בנהר המקונג, ירדנו מהסירה ליבשה בפנום פן, קמבודיה.

ויאטנם, חוויה מסוג אחר.

17/03/11

כשהאופנוע ירד במורד דרך לא דרך התחלתי להגיד את התפילות שלי. אמנם חבשתי קסדה, אבל לא היה נראה לי שחתיכת פלסטיק הזאת תעשה את העבודה במקרה שאעוף מהאופנוע. לאחר מספר דקות שהרגישו כנצח, הגענו לדרך סלולה. העפתי מבט לשמאלי מעבר לכביש. הרי שדות האורז הירוקים נגלו שוב לעיני. "את קולטת ליזי? את בויאטנם רכובה על אופנוע בהרי הכפרים של צפון ויאטנם!". הסיטואציה נראתה לי סוראליסטית מכדי להבין מה קורה כאן.

3 ימים לפני כן, עליתי על רכבת לילה מהנוי ללאו קאי במטרה להגיע לעיירה הצפונית סאפה. כשהגעתי לקרון של 2 מיטות קומתיים, חטפתי הלם קל. מזרנים ומצעים משומשים וישנים, ובקרון שלי עוד 3 גברים ויאטנמים. אחרי התמקמות במיטה העליונה, הגישה שלי השתנתה ב-180 מעלות. כן, זה שונה לגמרי מבמדינות המערביות שבהן ביליתי כמעט 6 חודשים, אבל זאת התחלה של אפשר להגיד, עם הסיכון של להישמע נדושה, הרפתקה... ובכלל, מה שלא הורג מחשל, וזה בטוח לא יהרוג אותי. באזור השעה 5 לפנות בוקר, התעוררתי כשבחוץ עוד חושך. לפני מה שקראתי, זאת השעה ההגעה, אבל הרכבת לא עצרה, וכשכן עצרה, זה היה נראה באמצע שום מקום. ניסיתי לשאול את עובדי הרכבת, באנגלית פשוטה: This train goes here? והצבעתי על הכרטיס שבו כתוב התחנה "קאו לאי" אבל העובדים במבט מבוהל למשמע האנגלית, נופפו בהיסטריה קלה בידם, רוצים לאמור שלא אטרח לדבר איתם והמשיכו הלאה. לבסוף מצאתי נוסע שיודע אנגלית שאישר שאני ברכבת הנכונה. לא יכולתי לחזור לישון. נצמדתי לחלון הרכבת כמו כלב שראשו מציץ מחלון מכונית רק, לקבל סימן כלשהו שהנוסע צודק, כי מי יודע, יכול להיות שהוא סתם אישר מבלי להבין אותי (קורה כאן לעתים קרובות כשמדברים עם הויאטנמים...). כשעלה האור, האזור הכפרי נחשף. שדות אורז הירוקים, עובדי אדמה עם כובעי קש ובגדים מסורתיים, רוכבים על אופנים ואופנועים. שינוי מרענן מהרובע הישן והמחניק בהנוי. לבסוף ירדתי מהרכבת בתחנה הנכונה (תודה לאל...). בתחנה הצטרפתי ל-3 בנות: גבי מאוסטרליה, גריישן מארה"ב ומריון מקנדה, כשאת גבי וגריישן פגשתי באופן מקרי לחלוטין בהוסטל לפני שיצאתי לרכבת, שרק מכיוון שכולנו יצאנו לסאפה, החלטנו אחרי 5 דקות שיחה לטייל שם ביחד. מהתחנה בלאו קאי לקחנו מיניבוס לסאפה. סאפה היא עיירה הנמצאת על הר, אליה מגיעות נשות הכפרים שמסביב כדי למכור את עבודות היד שלהן: תיקים, קלמרים, ציפיות לכריות, בגדים, סרטים לשיער, תכשיטים. אכן, כשירדנו מהמיניבוס, הקיפו אותנו נשות כפר שיודעות אנגלית יותר טוב מכל הויאטנמים ביחד.

להלן טכניקת המכירה ב-3 צעדים פשוטים:

1. הצמדות ללקוח הפוטנציאלי. לעקוב אחריו לכל אשר שילך ולעתים לחכות לו בפינת רחוב.
2. יצירת קשר חברתי ע"י שאלות להכרת הלקוח: "שלום. איך קוראים לך?... איזה שם יפה... מאיפה את?... ישראל? Shalom!
3. הצגת הסחורה וחתירה למכירה: "You buy from me?".

ונניח שקנית מאחת מהן, השניה תגיד לך:

"You buy from her today, tomorrow, you buy from me"

ותסמכו עליהן שהן יזכרו אותכם ויבוא להציק שוב למחרת...

אחרי התארגנות קלה יצאנו לדרך: טיול של יומיים עם אירוח בבית כפרי והדרכה של נערה מאחד הכפרים. בדרך כלל את האזור פוקד ערפל שיש שאומרים מקנה אווירת מסתורין, אבל למזלנו הטוב, השמים היו בהירים והשמש זרחה. הלכנו בין שדות האורז, כשאנחנו חולפות בין ילדי שבטים שאומרים לנו שלום (הדברים הקטנים הכי חמודים שתראו...), וחיות משק: פרות, תרנגולות וחזרזירים. ללא ספק חוויה ייחודית.

ביום השלישי, התפצלנו ונשארנו מריון ואני. ביום האחרון שלנו החלטנו לצאת לחצי יום טיול נוסף עם אשת כפר שמריון פגשה יום קודם לכן. לא, זה לא בחינם. לאחר הטיול נהוג לקנות את הסחורה של אשת הכפר ואם אתם חשים שלא קניתם מספיק עבור השירות שלה, אתם יכולים לעשות השלמות ולתת לה כסף. וכך יצאנו לדרך עם הגברת, בתה שאני מעריכה בת 10, חברה של הגברת, ובחור הולנדי שהצטרף אלינו לטיול. באותו יום הלכנו 5 שעות עד שהגענו לכפר של אותה הגברת. כשלבסוף הגענו, שיחקנו עם הילדים החמודים, חזינו בשחיתת חזיר לכבודנו (בערך, אני העדפתי להיכנס לבית במקום), אכלנו ארוחת צהרים שהכינו הנשים והגיע זמן הקניות. אני מריון והבחור ההולנדי עומדים מול 2 הנשים והילדה מתמקחים באשר הקניות במעין המולת שוק קטנה כשכל אחת רוצה שתקני ממנה. קניתי מהילדה, חשבתי שזה יספק את האמא, אבל היא רצתה שאקנה גם ממנה. וכך יצאנו בממוצע בנזק של 20$ +/- כל אחד. עכשיו, הגיע הזמן לחזור לסאפה כדי לתפוס את האוטובוס לרכבת הלילה היוצאת מלאו קאי. אני מניחה שכבר הבנתם מהמייל הקודם שלי, התחבורה העיקרית הציבורית בויאטנם היא קטנועים, כן, אפילו בכפרי ההרים. כך מצאתי את עצמי יורדת במורד הגבעות לכיוון הכביש, אוחזת חזק בסטנד האחורי של האופנוע, מקווה שהנהג שלי, שנראה באזור גיל ה-60 אם לא יותר, יודע מה הוא בעודנו רוכבים במורד דרך לא סלולה והררית.

תחבורה בהו צי מין. כל חצית כביש סף המתח עולה

Long story short, להנוי חזרתי בשלום. וכעת, אני כותבת אליכם לקראת סוף הטיול שלי בויאטנם מ-הו צ'י מין סיטי, העיר שהייתה ידוע בעבר כסייגון, אך שמה הוחלף לכינויו של המנהיג שמשמעותו "מביא האור", אותו מנהיג ויאטנם שהוביל לאיחוד המדינה והפיכתה לקומוניסטית במלחמה המפורסמת  משנות ה-60, בה השתתפה ארה"ב.

אבל מי שלא שמע ולא ידע, מסתבר ש"דוד הו", כפי שנקרא ע"י האמריקאים , חי ובועט. לפחות כך נראה בכל פוסטר ומודעה ציבורית ברחובות ויאטנם, בהם דיוקונו מתנוסס לעיתים כרוח רפאים לבנה מעל דמויות האזרחים שווי הערך.נראה ש-42 לאחר מותו הוא עוד רלוונטי והאומה הויאטנמית מעריצה אותו כמו ילדה בגיל הטיפש-עשרה הסוגדת לכוכב פופ התורן. רק שכאן, לא מדובר באהבה חולפת. מספיק לבקר במוזליאום בהנוי בו גופתי החנוטה מוצגת לראווה עם משמר כבוד במדי חג לבנים הפוקדים את המקום, כדי להבין את גודל העניין.

כרזות ברחובות הנוי

עוד מספר ימים אני נפרדת מהדוד הו ומויאטנם ועוברת למדינה הבאה: קמבודיה.

עד לפעם הבאה,

שמרו על קשר,

ליזי