 |
| קלמנס מימין, אני ותומאס |
לאחר בירור במספר סוכנויות התיישבנו אני ושני הבנים לצידי, לקבל הצעת מחיר בסוכנות נוספת. הסוכנת במקום הציעה את הטיול במחיר יחסית סביר לשאר הסוכנויות, 25$ לבנים ובשבילי 47$ בגלל המעבר לקמבודיה, (אופציית-מעבר יקרה אגב, בעוד האופציה השנייה היא אוטובוס ישיר ב-10$ לפנום פן, עיר הבירה של קמבודיה). בחנו את ההצעה, כשני הבנים מצדדי פנו אחד לשני, החליפו מספר משפטים בגרמנית, ולפני שהספקתי להבין מה קורה (הגרמנית שלי לא הכי חזקה...), הם הסתובבו לסוכנת ואמרו: "טוב. אנחנו ניקח את זה תרדי במחיר ל-40$ בשביל הבחורה ובשבילנו 23$". ניסיתי לשמור פרצוף פוקר ולא לחייך, למרות שהופתעתי מההצעה שלהם, אבל יותר מהאופן המהיר שבו הם סגרו את זה בינהם, שהם יורידו את המחיר בשבילי, והאופן ההחלטי שבו הם הציגו את ההצעה לסוכנת, כשבדרך כלל תומאס היה עושה את ההתמקחויות, אבל הפעם קלמנס היה שותף מלא ל"הפעלת הלחץ". הסוכנת היססה. "הבחורה תרמילאית" תומאס לחץ שוב, "קדימה, אם לא, נלך למקום אחר, אם כן, נסגור שלושתנו כאן". הסוכנת חייכה והחליפה מספר מילים בויאטנמית עם הקולגה שלה והסכימה. תומאס שאל אותי, "זה בסדר מבחינתך אגב?" אני כמובן הסכמתי וסגרנו את העסקה.
למחרת יצאנו לנהר המקונג.
לאחר נסיעה של כשעתיים, הגענו לנמל ועלינו לסירת תיירים, אחת מיני עשרות. איתה הגענו לתחנה הראשונה בנהר, חנות צפה בה מכינים מוצרי אורז.
 |
| נייר אורז |
 |
| פופ אורז (גרסת האורז לפופקורן |
 |
| יין אורז שבו משרים נחשים. לחיים! |
 |
| ממתק אורז דביק |
כמו שבוודאי הבנתם, הכל נורא תיירותי וכל המטרה שאתם, התיירים, הובאתם לא כדי לצפות בתהליך היצירה אלא להיות שותפים מלאים בתהליך הקנייה. אבל המקום הזה הוא דוגמה מובהקת לניצול הגידולים המקומיים – שדות האורז. אם לא נמאס לך לאכול: PHO - מרק איטריות אורז בבוקר, אורז עם ירקות ובשר בצהרים, ולסיים את היום שלך באורז קארי (ואולי לקינוח אורז דביק מתוק), אז אפשר להרחיב את השוק למוצרים אחרים לא רעים. בשבילי, צריכת האורז היומית הייתה גבוהה מדי, אז חטאתי במאכלים מערביים מדי פעם ופעם (טוב, פעם ביום).
לאחר הארוחה ושיט קצר במקונג, עלינו לאוטובוס לנסיעה של כ-5 שעות למקום הלינה – מלון צף. כי ככה זה בדרום מזרח אסיה – נסיעה של 100 ק"מ לוקחת 3 שעות בגלל תנאי הכבישים, וכל טיול כולל נסיעה של 7-10 שעות ביום הלוך חזור (במקרה הטוב...).
לאחר הנסיעה הזו, עלינו לשייט נוסף במקונג, הפעם, בשעת השקיעה. אני וחברי האוסטרים ישבנו בסיפון העליון, שוחחנו וצחקנו ושמענו שמתי מוזיקת רקע להשלמת האווירה מהפלאפון (מה לעשות, תנאי שטח), קצת בוב מארלי, וקצת מוזיקה עברית, ונהנינו מהשקיעה, מהמקום ומהזמן האחרון שלנו ביחד בויאטנם.למחרת התעוררנו מוקדם לעוד שייט קצר וסיור באחד מהכפרים המוסלמים בסביבה (שבעלון הטיול מודגש שהם ידידותיים, סתם, למקרה שחששתם...)
ירדנו מהסירה ליד מסגד בו התקבצנו סביב המדריך, שהתחיל להסביר על המקום. לידי נעמדה ילדה מקומית חייכנית. היא הביאה עניין במצלמה שלי. הורדתי את רצועת המצלמה מצווארי והנחתי אותה על צווארה של הילדה. הסבר קצר בשפת הסימנים איך להשתמש במצלמה ו...צלמת נולדה! היא צילמה אותי, את המסגד, את השמים, וכשהיא פנתה לצלם את הקבוצה, פתאום ראיתי שכל הקבוצה מסתכלת עלינו וחלק מחברי הקבוצה מצלמת את הילדה ובקיצור, משכנו את מוקד תשומת הלב מהסבר של המדריך. (אופס!).לאחר הביקור במסגד המשכנו הלאה לסיור קצר בכפר, וכשהילדה מלווה אותנו ומקסימה את שאר חברי הקבוצה.
הגענו למקום בו הזמן להתחיל את המעבר לקמבודיה.
נפרדתי לשלום מתומאס וקלמנס, שהבטיחו לבקר בארץ כשאחזור בקיץ הקרוב, ועליתי על סירה שאיתה חצינו את הגבול במעבר מוסדר ממה שציפיתי, לאור הסיפורים על קבלת שוחד בגבול של פקידי הגבול ורמאויות אחרות של אנשים מקומיים.
חזרנו שוב לסירה. ישבתי ליד אמריקאי שפתח איתי בשיחה. במהלכה הוא סיפר לי מה מטרת הטיול שלו. בצעירותו, הוא השתתף במלחמת ויאטנם. הוא חזר לבדו לחפש את הבסיס שלו בזמן המלחמה. היה קצת קשה לאיתור, אבל היה לו נ"צ של הבסיס, וכך, לאחר מסע של יומיים, הוא מצא את המקום, אך כשהוא כשהגיע לשם, הוא מצא שדה נטוש. לא נותר זכר לבסיס. הוא הראה לי תמונות מזמן המלחמה. אני מכירה את הסיפור של המלחמה מסרטים – איך האנשים נראו, מה הם חוו, אך מעולם לא מקור ראשון. זה היה נראה פרידה הולמת מויאטנם ומחלק משמעותי. חתיכת היסטוריה לקחת איתי בדרך למדינה הבאה.
 |
| מקומית בדלתת המקונג |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה