ויאטנם, חוויה מסוג אחר.

17/03/11

כשהאופנוע ירד במורד דרך לא דרך התחלתי להגיד את התפילות שלי. אמנם חבשתי קסדה, אבל לא היה נראה לי שחתיכת פלסטיק הזאת תעשה את העבודה במקרה שאעוף מהאופנוע. לאחר מספר דקות שהרגישו כנצח, הגענו לדרך סלולה. העפתי מבט לשמאלי מעבר לכביש. הרי שדות האורז הירוקים נגלו שוב לעיני. "את קולטת ליזי? את בויאטנם רכובה על אופנוע בהרי הכפרים של צפון ויאטנם!". הסיטואציה נראתה לי סוראליסטית מכדי להבין מה קורה כאן.

3 ימים לפני כן, עליתי על רכבת לילה מהנוי ללאו קאי במטרה להגיע לעיירה הצפונית סאפה. כשהגעתי לקרון של 2 מיטות קומתיים, חטפתי הלם קל. מזרנים ומצעים משומשים וישנים, ובקרון שלי עוד 3 גברים ויאטנמים. אחרי התמקמות במיטה העליונה, הגישה שלי השתנתה ב-180 מעלות. כן, זה שונה לגמרי מבמדינות המערביות שבהן ביליתי כמעט 6 חודשים, אבל זאת התחלה של אפשר להגיד, עם הסיכון של להישמע נדושה, הרפתקה... ובכלל, מה שלא הורג מחשל, וזה בטוח לא יהרוג אותי. באזור השעה 5 לפנות בוקר, התעוררתי כשבחוץ עוד חושך. לפני מה שקראתי, זאת השעה ההגעה, אבל הרכבת לא עצרה, וכשכן עצרה, זה היה נראה באמצע שום מקום. ניסיתי לשאול את עובדי הרכבת, באנגלית פשוטה: This train goes here? והצבעתי על הכרטיס שבו כתוב התחנה "קאו לאי" אבל העובדים במבט מבוהל למשמע האנגלית, נופפו בהיסטריה קלה בידם, רוצים לאמור שלא אטרח לדבר איתם והמשיכו הלאה. לבסוף מצאתי נוסע שיודע אנגלית שאישר שאני ברכבת הנכונה. לא יכולתי לחזור לישון. נצמדתי לחלון הרכבת כמו כלב שראשו מציץ מחלון מכונית רק, לקבל סימן כלשהו שהנוסע צודק, כי מי יודע, יכול להיות שהוא סתם אישר מבלי להבין אותי (קורה כאן לעתים קרובות כשמדברים עם הויאטנמים...). כשעלה האור, האזור הכפרי נחשף. שדות אורז הירוקים, עובדי אדמה עם כובעי קש ובגדים מסורתיים, רוכבים על אופנים ואופנועים. שינוי מרענן מהרובע הישן והמחניק בהנוי. לבסוף ירדתי מהרכבת בתחנה הנכונה (תודה לאל...). בתחנה הצטרפתי ל-3 בנות: גבי מאוסטרליה, גריישן מארה"ב ומריון מקנדה, כשאת גבי וגריישן פגשתי באופן מקרי לחלוטין בהוסטל לפני שיצאתי לרכבת, שרק מכיוון שכולנו יצאנו לסאפה, החלטנו אחרי 5 דקות שיחה לטייל שם ביחד. מהתחנה בלאו קאי לקחנו מיניבוס לסאפה. סאפה היא עיירה הנמצאת על הר, אליה מגיעות נשות הכפרים שמסביב כדי למכור את עבודות היד שלהן: תיקים, קלמרים, ציפיות לכריות, בגדים, סרטים לשיער, תכשיטים. אכן, כשירדנו מהמיניבוס, הקיפו אותנו נשות כפר שיודעות אנגלית יותר טוב מכל הויאטנמים ביחד.

להלן טכניקת המכירה ב-3 צעדים פשוטים:

1. הצמדות ללקוח הפוטנציאלי. לעקוב אחריו לכל אשר שילך ולעתים לחכות לו בפינת רחוב.
2. יצירת קשר חברתי ע"י שאלות להכרת הלקוח: "שלום. איך קוראים לך?... איזה שם יפה... מאיפה את?... ישראל? Shalom!
3. הצגת הסחורה וחתירה למכירה: "You buy from me?".

ונניח שקנית מאחת מהן, השניה תגיד לך:

"You buy from her today, tomorrow, you buy from me"

ותסמכו עליהן שהן יזכרו אותכם ויבוא להציק שוב למחרת...

אחרי התארגנות קלה יצאנו לדרך: טיול של יומיים עם אירוח בבית כפרי והדרכה של נערה מאחד הכפרים. בדרך כלל את האזור פוקד ערפל שיש שאומרים מקנה אווירת מסתורין, אבל למזלנו הטוב, השמים היו בהירים והשמש זרחה. הלכנו בין שדות האורז, כשאנחנו חולפות בין ילדי שבטים שאומרים לנו שלום (הדברים הקטנים הכי חמודים שתראו...), וחיות משק: פרות, תרנגולות וחזרזירים. ללא ספק חוויה ייחודית.

ביום השלישי, התפצלנו ונשארנו מריון ואני. ביום האחרון שלנו החלטנו לצאת לחצי יום טיול נוסף עם אשת כפר שמריון פגשה יום קודם לכן. לא, זה לא בחינם. לאחר הטיול נהוג לקנות את הסחורה של אשת הכפר ואם אתם חשים שלא קניתם מספיק עבור השירות שלה, אתם יכולים לעשות השלמות ולתת לה כסף. וכך יצאנו לדרך עם הגברת, בתה שאני מעריכה בת 10, חברה של הגברת, ובחור הולנדי שהצטרף אלינו לטיול. באותו יום הלכנו 5 שעות עד שהגענו לכפר של אותה הגברת. כשלבסוף הגענו, שיחקנו עם הילדים החמודים, חזינו בשחיתת חזיר לכבודנו (בערך, אני העדפתי להיכנס לבית במקום), אכלנו ארוחת צהרים שהכינו הנשים והגיע זמן הקניות. אני מריון והבחור ההולנדי עומדים מול 2 הנשים והילדה מתמקחים באשר הקניות במעין המולת שוק קטנה כשכל אחת רוצה שתקני ממנה. קניתי מהילדה, חשבתי שזה יספק את האמא, אבל היא רצתה שאקנה גם ממנה. וכך יצאנו בממוצע בנזק של 20$ +/- כל אחד. עכשיו, הגיע הזמן לחזור לסאפה כדי לתפוס את האוטובוס לרכבת הלילה היוצאת מלאו קאי. אני מניחה שכבר הבנתם מהמייל הקודם שלי, התחבורה העיקרית הציבורית בויאטנם היא קטנועים, כן, אפילו בכפרי ההרים. כך מצאתי את עצמי יורדת במורד הגבעות לכיוון הכביש, אוחזת חזק בסטנד האחורי של האופנוע, מקווה שהנהג שלי, שנראה באזור גיל ה-60 אם לא יותר, יודע מה הוא בעודנו רוכבים במורד דרך לא סלולה והררית.

תחבורה בהו צי מין. כל חצית כביש סף המתח עולה

Long story short, להנוי חזרתי בשלום. וכעת, אני כותבת אליכם לקראת סוף הטיול שלי בויאטנם מ-הו צ'י מין סיטי, העיר שהייתה ידוע בעבר כסייגון, אך שמה הוחלף לכינויו של המנהיג שמשמעותו "מביא האור", אותו מנהיג ויאטנם שהוביל לאיחוד המדינה והפיכתה לקומוניסטית במלחמה המפורסמת  משנות ה-60, בה השתתפה ארה"ב.

אבל מי שלא שמע ולא ידע, מסתבר ש"דוד הו", כפי שנקרא ע"י האמריקאים , חי ובועט. לפחות כך נראה בכל פוסטר ומודעה ציבורית ברחובות ויאטנם, בהם דיוקונו מתנוסס לעיתים כרוח רפאים לבנה מעל דמויות האזרחים שווי הערך.נראה ש-42 לאחר מותו הוא עוד רלוונטי והאומה הויאטנמית מעריצה אותו כמו ילדה בגיל הטיפש-עשרה הסוגדת לכוכב פופ התורן. רק שכאן, לא מדובר באהבה חולפת. מספיק לבקר במוזליאום בהנוי בו גופתי החנוטה מוצגת לראווה עם משמר כבוד במדי חג לבנים הפוקדים את המקום, כדי להבין את גודל העניין.

כרזות ברחובות הנוי

עוד מספר ימים אני נפרדת מהדוד הו ומויאטנם ועוברת למדינה הבאה: קמבודיה.

עד לפעם הבאה,

שמרו על קשר,

ליזי

Good Morning Asia!

26/02/11

שלום לכולם.

אני כותבת אליכם מהנוי שבויאטנם. אבל לפני הנוי, קצת השלמות.

רחובות הונג קונג

לאחר שעזבתי את ניו זילנד, שהיתי שבוע בהונג קונג. שם התארגנתי לקראת הטיול שלי למזרח, החלטתי על מסלול וטיילתי באזור – מקאו והאי לנטאו. הונג קונג למי שלא יודע (שלא ירגיש רע כי גם אני לא ידעתי לפני כן) היא בסין והיא מוגדרת כאזור מנהלתי מיוחד של הרפובליקה העממית של סין, כלומר, חלק מסין אבל לא ממש, כשבעבר הייתה מושבה בריטית שלימים הוחזרה לשלטונות סין. לכן היא מערבית ודו לשונית – סינית ואנגלית וקל להסתדר שם, לרוב. כשהולכים ברחובות, מרגישים 2 דברים. הראשון: צפוף פה. המדרכות מלאות באנשים ונראה שזה המצב ברוב שעות היום. הדבר השני הוא: כל אחד מנסה למכור לך משהו. אם אתה תייר בעל חזות מערבית, "סוכני מכירות" ינסו למכור לך שעונים, לינה בגסט-האוסים, שירותי חייט, תיקים, מסאג'ים ובקיצור, מה לא? חלקם הם הודים שטכניקת המכירה שלהם היא להתחבב עליך עם שאלות אישיות, מאיפה אתה וכו' בניסיון להתקרב אליך. המקומים לעומת זאת פשוט ינסו לדחוף לך פליירים.

מופע הלייזר במפרץ הכוכבים

פיוזן של מזרח ואירופה

לכן, מקאו הייתה שינוי מרענן. מקאו, כמו הונג קונג, היא אזור מנהלתי מיוחד, ונדרש לבאים לשם להביא דרכון (ביום טיול אחד קיבלתי חותמת יציאה וכניסה מהונג קונג). מקאו הייתה בעבר מושבה פורטוגזית. את הסימנים לכך ניתן לראות בארכיטקטורה ובתושבים – עירבוב של סין ופורטיגל ב"לוק" ובשפה. כך תמצאו בעל חזות אסייתית מדבר בספרדית. מעבר למלונות הפאר שמקאו ידועה בזכותם, אני טיילתי ברחובות הצרים עם החזות הבלויה אך אוטנטית, ובאחד מהמקדשים הבודהיסטים העתיקים שיותר דיברו אלי. כשהלכתי ברחוב נתקלתי בתהלוכת דרקונים סינים. האנשים המחופשים אליהם, עברו ברחובות כשמחוץ לכל בית עסק עמד כיסא עם "מנחה" לדרקון – ירקות. "הדרקון" אכל את המנחה ואחר כך "ירק אש" ע"י נפצים מפוצצי אוזנים.

דרקון ברחובות מקאו

ביום אחר נסעתי לאי לנטאו, אחד מהאיים של הונג קונג (אין צורך בדרכון הפעם...) ובו נמצא פסל הבודהה הכי גדול בעולם. למקום ניתן להגיע באוטובוס אבל אני בחרתי להגיע בסטייל – ברכבל וכך ניתן לראות את הנוף שבאי.

כניסה למכלול של הביג בודהה

הפסל נמצא בכפר שנראה סיני-תיירותי משהו. כלומר, הבינו את הפוטנציאל התיירותי ולכן השקיעו בו בהתאם - כל המבנים בעלי חזות סינית אחידה, מתוחזקים היטב, אך במבנים הללו תמצאו חנויות מזכרות ובתי קפה למינהם. מעבר לבודהה ישנו מקדש של בודהיסטים מרשים. כשהם מתפללים הם מתפללים למיקרופון וניתן לשמוע את התפילה ברמקולים סביב המקדש, מה שהזכיר לי את המואזין הקורא לתפילה. פסל הבודהה עצמו מאוד מרשים. הוא נמצא בראש הר וכדי להגיע אליו צריך לטפס מרחק קצר במעלה מדרגות. זה היה יום שציפיתי שהסתיים ב"יופי, קלטתי את הרעיון, אפשר לחזור", אבל העברתי שם כמעט יום שלם בלי להרגיש.

וזה אני וזה ביג בודהה מתרגלים מדיטציה...

וזה עוד רגוע...

לאחר יומים הייתי על המטוס לויאטנם. טיסה של שעתים ונחתתי בהנוי. כבר מהנסיעה מהשדה תעופה היה ניתן לראות את הסימנים המקדימים למה שמצפה בעיר עצמה, תופעה שאני מכנה "כאוס מאורגן". מלא קטנועים בכביש כשאין הגבלות על מספר הרוכבים פר קטנוע או חיוב בקסדה. למעשה ניתן לראות 3 בנות רוכבות על קטנוע אחד, 3 נערים ורמקול ענק על קטנוע אחר, אימהות וטף עם מסכה לכיסוי פה (כי זיהום האוויר, זה בטוח מה שמסכן את הילד כאן...) על קטנוע נוסף. כשהלכתי ברחובות, ספגתי את מלוא החוויה התיירותית: הולכי הרגל הולכים על הכביש עם עשרות הקטנועים והמכונית כי אין מדרכות. טוב, יש, אבל הן משמשות כחניה לקטנועים. כאן, בשביל להרגיש את האנדרנלין, לא צריך לקפוץ ממטוס או לעשות באנג'י, צריך לחצות את הכביש כשלמעברי חציה אין משמעות לנהגים. מישהו כבר סיפר לי על זה לפני שהגעתי. עצתו הייתה פשוט לחצות בביטחון כמעט בלי לעצור ורוכבי הקטנועים כבר יתחמקו ממך. אני פיתחתי טכניקה נוספת: פשוט נצמדת לקבוצה או למקומיים שחוצים את הכביש. נראה לי הכי בטוח. מעבר לכך, אם חשבתי ש"סוכני המכירות" של הונג קונג מעיקים- משהו, כאן, כל חצי דקה ברחוב תקבלו הצעות לשירותי הסעה על קטנוע או טוק-טוק או מנהגים, נשים עם הכובע קש המסורתי, ינסו נמרצות למכור לך פירות, או מזון כזה או אחר.

מכירות מהכפר לעיר

עוד כשעתיים אני אעלה על רכבת לילה ואברח לשימחתי מהכאוס למספר ימים לצפון ויאטנם לאזור כפרי יפייפה (לפחות ממה שקראתי..).

עד לפעם הבאה...

--

ליזי אליה

אז זה מה שקורה כשליזי מחליטה לזרום! (הפעם סיפור קצר מהונג קונג) ... This is what happen when Lizzie decide to go with the flow in Hong Kong

17/02/11

החלטתי כשאגיע להונג קונג, אני אזרום. אני אלך לקהילה הישראלית-דתית, אבל אם זה יהיה מאוחר מדי, אני אנסה למצוא גסט האוס.

זה הכל התחיל כשהמטוס נחת בהונג קונג. נחתנו ב-20:30 והיה חשוך בניגוד לאוקלנד שרק התחיל להחשיך בשעה הזאת... כבר הייתה לי את ההרגשה של:  Gee, Toto, I don't think we are in Kansas anymore..."

אבל חשתי את אותה התרגשות כמו בכל מדינה חדשה אליה אני מגיעה, עד שיצאתי מהשדה תעופה וחטפתי הלם-שדה תעופה. אמא שלי אמרה לי וגם במייל של ההוראות הגעה של הקהילה היהודית, הטוריס אינפורמיישן בשדה התעופה בהגעה, שממש עוזר ושאני אבדוק שם מאיפה לתפוס אוטובוס למקום, או כמו שאמא שלי אמרה, להשיג שם מידע על מקומות לינה. רק שהטוריס אינפומיישן היה סגור.

רחובות הונג קונג

התברברתי עם עצמי עד שהצלחתי לדבר עם האיש קשר של הקהילה שאמר לי שלמרות השעה אפשר להגיע למשרדים שלהם, לקבל הכוונות למקום. עד שהגעתי המשרדים היו סגורים. זה באזור של בתי מלון, אז אמרתי, יאללה, אולי נפנק את עצמי בלילה בבית מלון אבל אז שמעתי כמה עולה החדר הכי זול ב-4 seasons, הלסת שלי נפלה לרצפה: 4000 HK$ שזה 513 US$, אז החלטתי לוותר על התענוג וללכת לנסות למצוא את הגסט האוס שמצאתי באתר של למטייל. עליתי על מונית אבל עד שהגעתי לשם, איזה הומלס מערבי אמר לי שהכל סגור אבל אם אני רוצה, אני יכולה לישון איתו במדרגות של איזה בניין. אמרתי לא תודה, ראיתי שלט של מקדונלד'ס שפתוח כל הלילה וביליתי שם את הלילה.

בבוקר, הייתי צריכה לקבל החלטה מה לעשות עם עצמי, אמרתי, טוב, נחזור למשרדים ונבדוק מה קורה שם. הפעם מצאתי רכבת שמגיעה לשם... וכל הזמן הזה אני עם התיק הענקי ה-כ-ב-ד שלי שרציתי למות מלסחוב אותו אבל, מה, ניפול מקטנות?

הגעתי לשם. החבר'ה היו בתפילה. מצאתי דף עם הוראות איך להגיע למגורים שלהם. צילמתי אותו בפלאפון והחלטתי להתקדם למקום שהיה אמור להיות להיות "במרחק הליכה קצר". אז התקדמתי עד לקטע שלא הסתדר עם ההוראות. מסתבר שהם לא היו מעודכנות ב-100% אבל אחרי התברברות נוספת מצאתי מפת רחוב וקלטתי שזה כולל עליה עצבנית (אחרי שטיפסתי כבר במעלה סט מדרגות שלא היה מבייש את רוקי, כאמור, עם התיק על הגב, תיק קטן מקדימה ועוד שקית בד עם עוד כמה דברים, just in case שזה לא מספיק...) בשלב הזה כבר אמרתי אין מצב שאני עושה את זה. אני אתפוס מונית, רק שכנראה הייתי באזור שכנראה שהם לא עוצרים וככה, אחר כל הטרטור הזה, מצאתי את עצמי חוזרת לגסט האוס שמאתר והגעתי, לפחות נכון לעכשיו, לנחלה: חדר הקטנטן אבל פרטי שלי, עם טלוויזיה (פיצית אבל טלוויזיה!) ואינטרנט אלחוטי חינם, והמחיר יחסית ממש זול באופן מפתיע. ברוח הקהילה הדתית: תודה לאל על חסדים קטנים.

חדר עם מיזוג מרכזי

מסקנות והפקת לקחים להמשך, לאחר תחקיר ראשוני (כי 5 שנים בצבא עושות את שלהן):

אם לזרום אז לא להתחיל אחרי השעה 21:00 אלא בשעות יום כשיש יותר זמן להתארגן!!!

--

ליזי אליה

LizziEliyA

עדכון אחרון מניו זילנד... Last update from NZ

09/02/11

קיורה!

אחרי יותר מחודש של דממה ברשת, חזרתי ו-boy! Have I got news for you!

אבל נתחיל בהתחלה...

היום הראשון. יוצאים לדרך מאוקלנד

אחרי שעזבתי את החווה, התחלתי בטיול בניו-זילנד עם אוטובוס הטיולים של חברת Stray. הלו"ז יכול להיות קדחתני. האוטובוס נוסע בכל ניו זילנד (מצ"ב קישור למסלול. לחצו על המפה מימין להגדלה), כשכל יום הוא עוצר בעצירות לילה מחייבות (הנקודות הלבנות במפה), כלרוב הוא עוצר לילה אחד בכל מקום, מלבד מקומות מרכזיים בהם הוא יעצור 2/3 לילות. מה שאומר שלרוב האנשים שעולים על האוטובוס הזה נוטים להישאר על אותו אחד, אם מפאת זמן, או אם מפאת החברה – להישאר עם אותם האנשים שהכירו וכיף להם לטייל איתם. אני שייכת לקטגוריה האחרונה. בהתחלה זה היה נהדר. הימים היו מלאי פעילות וראיתי המון בזמן קצר, אבל לקראת הסוף הטיול שלי בניו זילנד הרגיש קצת כהחמצה – מההרגל להישאר לילה אחד בלבד באותו מקום ומהרצון להישאר על אותו אוטובוס, לא עצרתי להנות מהמקום עצמו. 

זה התחיל לצרום בהר קוק.

הדרך להר קוק. מזהים הר מושלג מאחורי ההר בקצה השביל?

הר קוק נמצא באי הדרומי. יש אפשרות לעשות מסלולי הליכה ולצפות ברכסי הרים מושלגים שונים.


אנחנו הגענו לשם ביום גשום והזמנתי להישאר לילה אחד, ועל כן, למרות המזג האוויר החורפי-משהו, החלטתי לצאת למסלול ההליכה הקצר ביותר – שעה הליכה לנקודת תצפית. כשהתחלתי ללכת, התחיל לרדת גשם אבל סחבקית לא נשברת מקטנות, הייתי עם מעיל גשם ולא הייתי מודאגת. גם ידעתי שהרטבות היא זמנית וקצרה, תחושת החמצה של "למה לא עשיתי את זה" – חולפת הרבה יותר לאט, אם בכלל. מיותר לציין, חזרתי ספוגת מים וקפואה מקור להוסטל, והכל רק בשביל לצאת למחרת לדרך ולגלות את השמש זורחת, הראות מצוינת ומזג האוויר מקסים בחוץ, ובקיצור, יום מצוין להליכות. חבל שאני כבר הייתי על האוטובוס בדרך לנקודת עצירה הבאה, כשאז זה התחיל לחלחל. תחושה שסחבתי איתי עד היום למעשה. תחושה שפספסתי את ניו זילנד.

סיימתי את המסלול ועכשיו אני שוב באוקלנד. יש לי זמן פנוי, אז התחלתי לעבור על כל התמונות שלי ולמיין אותם. תוך כדי קלטתי שנכון, זאת לא הייתה הדרך שבה ראיתי את עצמי מטיילת בניו זילנד, אבל אי אפשר להגיד שישנתי על האף, אלא, הספקתי לא מעט. ניו זילנד היא ארץ מדהימה! יש בה נופים שאם תראו אותם, לא תאמינו שהם קיימים, תחשבו שהגעתם לגן עדן, תבינו כמה האדם קטן מול הטבע ובקיצור, מילים קצרות מלתאר את היופי של המקום הזה. 

חולפת עם הרוח. חציית הר טונגררו

קרחון פרנז ג'וזף

אגם פוקקי. עוד לא הזמנתם כרטיס טיסה לניו זילנד?

אבל טבע זה לא האישיו המרכזי כאן, אלא גם פעילויות ה"אקסטרים". אני גאה להגיד שמתוכם יצא לי לעשות: zorb – התגלגלות במורד גבעה בתור כדור פלסטיק מנופח ענקי, צניחה חופשית ובאנג'י. 

זורב. כן, זה אני שם בפנים...

מעבר לכך, החלק שכנראה היה האהוב עלי הוא המאורים - האנשים הראשונים שהגיעו מפולינזיה והתיישבו בניו זילנד עוד לפני הבריטים (או כמו שהקיוים והאוזים קוראים לבריטים: "פומים" (Pommies) או לחילופין: ה"פומים הארורים"), שהייתה להם נטייה לכבוש כל חלקה טובה בעולם. המאורים אנשים עם תרבות עשירה ומעניינת כשהחלק האהוב עלי הוא מופעי תרבות בהם הם שרים שירים במאורית ומדגימים את ה"האקה" – ריקוד מסורתי שהיה מבוצע בסיטואציות שונות כשאחת מהן היא לפני יציאה למלחמה כאשר הריקוד היה מבוצע כהכנה מנטלית ולעתים כשיטת הרתעה, במהלכו בה הם פותחים את העיניים לגמרי ומוציאים את הלשון כדי להרתיע את האויבים שלהם (למקרה שתהיתם למה יש לי מספר תמונות הזויות בפייסבוק...).

הופעת תרבות מאורית

ה"האקה" - טכניקת הרתעת אויבים

נו, נבהלתם כבר?

אז טעויות נעשו במהלך הדרך, אבל כמו שידיד שלי אמר לי היום: "גם אני עשיתי טעויות בטיול שלי, אבל למדתי מזה" ואני מסכימה. את הלקחים אני לוקחת איתי למסע הבא: המזרח הרחוק (יא-טה-טה!).

למה המזרח?

אחרי שטעמתי מהחיים באוסטרליה, לא הרגשתי מיצוי ולאחר ניו זילנד, החלטתי לחזור לשם. לכן, בשבוע הראשון שלי באוקלנד, הכנתי את המסמכים הנדרשים והגשתי אותם בשגרירות אוסטרליה. התשובה הייתה אמורה להגיע תוך 10 ימי עבודה. לאחר כשבועיים, קיבלתי תשובה שהטיפול עבר לשגרירות אוסטרליה בישראל(!) שביקשו ממני להגיש מלא מסמכים. לקח לי כ-3 שבועות להכין אותם בשלט רחוק (תודה מיוחדת לאמא!), ומשחק ההמתנה המשיך. הזמן חלף ויום אחד הסתכלתי בתאריך. הגיע ה-1.2 כשכרטיס טיסה שלי המקורי להונג קונג היה ל-1.3, ואין לי תשובה לגבי הויזה אלא, רק תגובות אטומות מהשגרירות . כשקלטתי את התאריך, החלטתי שצריך לקבל החלטה ועכשיו, כי לא משנה מה אחליט ולאן אמשיך מניו זילנד, אצטרך לעשות סידורים. לכן, החלטתי לעבור לתכנית B  – המזרח הרחוק. באותו יום בדקתי במפה לאן מעניין אותי ללכת, ורצה הגורל שבחדר שלי בהוסטל, היה בחור שעשה טיול במזרח והוא סיפר לי בגדול מה הוא עשה. כך גיבשתי בגדול לאן אני רוצה ללכת ויום למחרת הלכתי להתחסן באחת מהמרפאות המקומיות. 3 ימים אחר כך, קיצרתי את השהות שלי בניו זילנד ושיניתי את כרטיסי הטיסה.

המסלול עדין בהתהוות אבל אתחיל מהונג קונג, אטייל בדרום-מזרח אסיה ואמשיך מהונג קונג לארה"ב לעוד חודש. אז נכון לעכשיו אני אמורה לחזור באמצע יוני, אבל... אל תתפסו אותי במילה :)

עד הפעם הבאה,

--

ליזי אליה

נ.ב: היום קיבלתי תשובה מהשגרירות "אני שמח להודיע לך שאושרה לך ויזה!" תודה באמת!

לעשות או לא לעשות? – סיפור קצר מניו זילנד ... To do or not to do? A short story from NZ

24/01/11

עדין לא מאמינה שהלכתי על אופציית האקסטרים...

אני זוכרת איך זה הרגיש עוד בתחילת הטיול באוסטרליה ב״אקסטרים ראפטינג״. ״אני חייבת לעשות את זה להתגבר על הפחד ממים. אני עם מצוף, אני יכולה לעשות זה״. עליתי לקצה של סלע. מלמטה התחילו העידודים של החבר׳ה בסירות: ״jump! Jump! Jump!" הבטתי למטה ולא הייתי מסוגלת. אמרתי לסיון, ״אם ככה זה מרגיש, לא נראה לי שיש מצב שאני אעשה באנג׳י. אני לא אוכל להביא את עצמי לקפוץ!״

מאז לא עשיתי שום פעילות ״אקסטרים״. שמרתי את הכל לניו זילנד. עברו 4 חודשים והנה הגיע הזמן. צניחה חופשית מעל אגם טאפו באי הצפוני. על זה אי אפשר לוותר! פשוט להירשם ולעשות את זה. אולי זאת תהיה הכנה טובה לבאנג׳י... עברתי את קשת הרגשות של הרגע של לפני: התרגשות לפני שהגענו למקום, אדישות כשהיינו שם, לחץ כשחיכינו ואז הגיע הזמן. דקות לפני העליה למטוס הצטלמתי עם המדריך שקפץ איתי בפוזות הקבועות של החברת צניחה, צילמנו קטע לסרטון מזכרת, קפצנו למטוס הקל ויאללה ממריאים. כהיינו באוויר, נחתה עלי אווירת רוגע מדהימה. אולי המוח או הלב, אם תרצו, אמר: ״ליזי, זה הזמן שלך. תהיי במצב האופטימלי להנות מזה״ או סתם הייתי במצב של הדחקה, מי יודע. מספר דקות חולפות והצנחנים של ה12,000 רגל קפצו. המטוס תופס עוד גובה והגיע הזמן לשים מסכת חמצן. עוד דקות ספורות זה קורה. מתקדמים לכיוון היציאה. ואלי, הצונחת הנוספת של ה-15,000 רגל כבר בחוץ והנה תורי הגיע.

כמה פעמים שהבטחתי לעצמי להמנע מהמילה awesome,
אמרתי את זה 5 פעמים לפחות בסרטון הקפיצה.

אומרים לך בשיחת הפתיחה, כשמגיעים לחברת צניחה שהמוח לא קולט כשהאדם קופץ כי הוא לא רגיל לראות את הכל מלמעלה. זה יראה כמו משטח פלטה. אולי לרוב האנשים חווית הצניחה היא כזאת, אבל סחבקית הבינה בדיוק מה קורה באותו רגע של היציאה מהמטוס וזה היה אחד הרגעים מפחידים בחיי אבל ללא ספק המדהימים שאני עוד מעכלת.

לאחר שבועיים של נסיעה באוטובוס טיולים יצאנו לדרך לקווינסטאון בעיר הדרומי. דן, נהג/מדריך הטיול סיפר ששם H J Hackett המציא את קפיצות הבאנג׳י המסחריות ש״יש אנשים שאומרים שלבוא לקווינסטאון ולא לעשות באנג׳י זה כמו לבוא למצרים ולא לראות את הפירמידות״. מהרגע הזה התחילו ההתחבטויות. לעשות או לא לעשות? בדמיוני תמיד רציתי להיות מאותם אנשים שעושים צניחות חופשיות, באנג׳י ודברים ״משוגעים״ מעין אלו. הרגשתי שאני חייבת לעשות על זה V, אבל האם אני אהיה מסוגלת להביא את עצמי לעשות את זה? אחרי מספר ימים בעיירה החלטתי ללכת לשאול במרכז של H J Hackett, מה האופציות שלי. סיפרתי לנציגה שם, תשמעי, אני רוצה לעשות את זה אבל ״I'm scared for my life!" היא הסבירה שמדריכים ממש טובים שם והם יעזרו לי וזה ממש כיף ו... לרשום אותי להיום? החלטתי פשוט לעשות את זה ונפרדתי לשלום מ-260$ שגם אם אתחרט, לא אראה אקבל אותם חזרה.

ההסעה לאתר הקפיצה צריכה הייתה לצאת עוד חצי שעה. זמן שהעברתי באינטרנט כמובן בפייסבוק. רציתי לצעוק מעל קירות הפייסבוק שאני עוד חצי שעה הולכת לעשות באנג׳י אבל מכיוון שלא באמת הייתי סגורה שאני אעשה את זה החלטתי להימנע. כעבור שעה וחצי הגענו למקום. לבשתי רתמת בטיחות ועליתי על עגלת שהובילה אותי יחד עם קופצים אחרים בגובה של יותר מ200 מ׳ לאתר הקפיצה. הגענו לנקודת הקפיצה שהייתה מלא בקופצים של לפני ושל אחרי. מוזיקה קצבית בקעה מהרמקולים בקולי קולות, אולי שלא תוכל לשמוע את עצמך חושב יותר מדי על מה שאתה הולך לעשות. שמעתי לעצתה של מישהי שיש לה פחד גבהים וקפצה באנג׳י מספר פעמים לא מבוטל, ולא העזתי להסתכל למטה במשך כל זמן ההמתנה. עברו דקות ארוכות והנה אני יושבת על כיסא בו מכינים אותי הכנות אחרונות רגע לפני הקפיצה. התחלתי ברגע הזה אפשר לעבור מלחץ בריא לפניקה. כדי להרגיע את עצמי דקלמתי מנטרה שאני אומרת לעצמי במדיטציה כל בוקר: ״קלה כמו נוצה, משוחררת כמו ציפור! קלה כמו נוצה, משוחררת כמו ציפור! קלה כמו ציפור, משוחררת כמו נוצה! רגע! זה לא הולך ככה! הכל יהיה בסדר. הנה, בנעלים שנתנו לי לקפוץ איתם יש את הסיפרה 8 שאיתה אני מתחילה את המדיטציה שלי כל בוקר והשיר הבא שישמיעו, זה יהיה שיר טוב שאני אוהבת (מי שמכיר אותי יודע שלמוזיקה יש חשיבות דתית עבורי).״ חיפשתי להיאחז בדברים הקטנים שירגיעו אותי. והנה אמנם גרסת רמיקס אבל לפני שקפצתי אני שומעת את הצלילים של הריפ של הגיטרה של ״money for nothing". ״הכל מסתדר בדיוק כמו שצריך פשוט תעשי את זה!״ אני עומדת על הקצה של העמדת קפיצה: ״תעשי את זה מהר, בלי לחשוב. כי אחר כך זה יהיה יותר קשה״ אמר המדריך שהוביל אותי לשם. ״ב-1 תקפצי. 3, 2, 1...״ וקפצתי.

והנקודה הזאת היא אני...

החזקתי ברתמות והקול שלי נשנק. מסתבר שאני לא מה״צורחות״... אחרי מספר דקות שבהם הייתי הפוכה שיחררתי את אחת מהרתמות ועברתי למצב ישיבה. עכשיו, היה אפשר להביט למטה להנות מהנוף של הקניון והנחל מתחתי. זה לא שאני לא חושבת שיש כאן אלמנט של מזוכיזם- עשיתי דבר שהכי הפחיד אותי בעולם אבל כמו שמוקי אומר: ״מה זה חופש בכלל, אם לא ניצחון האדם על עצמו״ ואני התענגתי מכל רגע מחווית הניצחון.

קישור לסרטון קפיצת הבאנג'י בפייסבוק

--

ליזי אליה

חוויות מאת הוופרית הצעירה בניו זילנד ... Stories from the young Woofer…

07/01/11

קיו-רה!

שעת שקיעה בחווה

לפני קצת פחות משבועיים ירדתי מאוטובוס לאחר שעתיים נסיעה מפאייה, כשאישה מאורית, סאנה, שלהערכתי בעשור ה-60 לחייה (אם לא יותר...), אספה אותי לביתה, שם אעבוד כ-וופרית (מתנדבת בחוות אורגניות). בדרך לשם היא סיפרה לי על החווה שלה – חוות גידול עצים מקומיים של ניו זילנד. היא עוד סיפרה שיש לה משפחה גדולה שעכשיו, בתקופת החגים (כריסמס וראש השנה האזרחי), עושים על האדמה שלה קמפינג. אי אפשר להאשים אותם. החווה ממוקמת באזור של שדות ירוקים, ומכיוון שהאזור הוא למעשה מפרץ, הוא מוקף במספר חופים (אני הייתי ב-3 מהם) מדהימים עם מים צלולים, צדפים בצבעי הקשת, וטאץ' קטן של הרים ירוקים מסביב. היא חששה להביא וופר, שלא יבהל מכמות האנשים השוהים אצלה, אבל כששמעה שאני מישראל, היא תארה לעצמה שאוכל להתמודד.

כשהגענו לחווה פגשתי את בתה של סאנה, דיון, כשמיד בירכה אותי בלחיצת יד ונשיקה, ומאז, כל מאורי ממשפחתה של סאנה בירך אותי כך, עם כמובן אמירת "קיו-רה" (שלום במאורית). אחריה פגשתי את בעלה של סאנה, מייק, שהוריו הגיעו לניו זילנד מאירלנד.

ממממ יאמי!

ממממ יאמי!

הם סיפרו לי על החיים בחווה:

העבודה מתחילה באזור 9 בבוקר. תלוי. יש ימים שלא בא להם לעבוד, אז הם מפרגנים לעצמם יום מנוחה.

מסיימים, באזור 2 בצהרים. תלוי. אם הם לא מתעייפים לפני.

אחר כך, זמן חופשי. אפשר ללכת לחוף, אפשר להסתלבט בחווה...

מקורות המזון שלהם אורגנים. ירקות – מהגינה, דגים ומאכלי ים אחרים – הם או מהשפחה של סאנה דגים מהים, בקר – מדי פעם מקבלים פרה מאח של סאנה או אם ברירה קונים במכולת.

את מי השתייה וההשקיה הם שואבים ממי תהום, אין חשבון מים, כי הכל נעשה עצמאי.

הם לא מחוברים לרשת חשמל. יש להם גנרטור שהם מדליקים כשמתחיל להחשיך עד שהולכים לישון או חצות (מה שאומר שמקלחת חמה, הטענות מכשירים, טלוויזיה, מחשב, אינטרנט וכו', רק בערב). אז איך מבשלים? תודה לאל שהמקרר, התנור והכיריים עובדים על גז.

בהחלט חוויה מעניינת לעירונית שכמותי, אבל לא לגמרי בלתי ניתנת לתפיסה, יש הכל בשפע. מה עוד בן אדם צריך?

הרגשתי שמצאתי כאן גן עדן, אבל לצערי, המציאות טפחה לי בפרצוף.

במהלך הזמן שביליתי שם, נגנבו לי חגורה, מטען של פלאפון, ו-60$. אני לא יודעת בוודאות מי עשה את זה. כשסיפרתי למייק, הוא העלה סברה שאלו היו 2 נערים שהגיעו עם המשפחה של סאנה שעשו קמפינג. הוא סיפר שהוא וסאנה לא הכירו אותם לפני כן, והם התנהגו מוזר ולא ראוי. יותר מאוחר גיליתי שגם לאחות של סאנה, שהתארחה באותו זמן, נגנב כסף.

שקלתי האם זה נכון להפיץ את זה או לא, אבל אין טעם ליפות את המציאות.

את הדברים שנגנבו לי לא קיבלתי חזרה, אלא רק את התנצלותם של הזוג שאני מאמינה שהייתה כנה ושאני מעריכה שהם אנשים טובים.

התחושה בזמן שהדברים התחילו להיעלם, כשהשיא היה בכסף, הייתה, אתם יכולים לתאר, וסליחה מראש על הבוטות, אבל פשוט מחורבנת. במקום שאמור להיות יותר בטוח מהוסטל, תחושת הביטחון הלכה לעזאזל. לכן, קיצרתי את שהותי שם ויצאתי לדרך.

אבל עוד לפני כן, היה לי חוב להשלים.

כשהגעתי לשם, סאנה אמרה לי שכל וופר מכין להם ארוחה טיפוסית מארצו. חשבתי מספר שניות ואז קיבלתי החלטה שהייתה די פשוטה לאור העובדה שאני יכולה שאפשר לספור על יד אחת את הארוחות שאני יכולה לבשל (ביניהם: חביתה, טוסט, המבורגר ופסטה).

עברו 10 ימים. אחרי כל מה שהיה, כן, הלך החשק לבשל, אבל באיזה שהוא מקום, אולי 5 שנים בצבא עושים את שלהם. זה ישמע טיפשי ופעוט אבל התודעה של הייצוג של גוף מסוים עדין חקוקה בראשי. אמנם אני לא על מדים מייצגת את הצבא, אבל אני עדין על תקן "הישראלית" והחלטתי "לסיים יפה". לכן אתמול, הכנתי למשפחה ארוחה ישראלית טיפוסית היחידה שאני יכולה להכין – שקשוקה לתפארת מדינת ישראל, שהייתה לשמחתי (ואולי קצת להפתעתי...) הצלחה ובסופו של דבר הייתה אווירה טובה.

נשאר טעם מר מעט בפה, אבל אני לוקחת איתי את העבודה שנהניתי ממנה – התרפיה לשתול מאות שתילים, שהתענגתי מהירוק הבוהק שלהם (שתילים שותלים באהבה או לא שותלים בכלל); היופי מסביב; החוויה המאורית; הבישולים של סאנה; השיחות עם מייק, איש הספר.

אני כותבת אליכם עכשיו מפאייה. אני ממתינה לאוטובוס שייקח אותי לאוקלנד, ובינתיים ומעבירה את הזמן ביום קייצי זה, מתחת לצילו של עץ, כשמולי הטיילת והאיים של Bay Of Island....

כי כנראה שזה הדברים הפשוטים שעושים את החיים יפים!

עד הפעם הבאה,

--

ליזי אליה

עידכון ראשון מניו זילנד ... First update from NZ

23/12/11

היי כולם.

לפני 10 ימים עליתי על מטוס ממלבורן, אוסטרליה. כעבור 3 שעות טיסה, הסרט "לאכול, להתפלל ולאהוב", שבא בזמן לתת השראה להמשך הטיול (סרט כצפוי מעפן, ספר מומלץ!!), והשיר של אדי וודר (The Long Road – לחצו לקישור), נחתתי באוקלנד, ניו זילנד. 

שלט ברוכים הבאים בשדה התעופה באוקלנד בשפה האנגלית והמאורית

מנטלית אני עדין לא קולטת שאני בניו זילנד. כלומר, כעבור כולה 3 שעות, הנה אני בארץ דוברי אנגלית עם מבטא מוזר, נראים די דומה לאוֹזִים (כן, גם הם על כפכפים/יחפים), רשתות המזון המרכזיות עם אותו סמל מסחרי רק שם שונה, אותם חניות, אותם רשתות הוסטלים. אפילו המטבעות נראים די אותו דבר. מרגיש כמו המשך של אוסטרליה. אבל בכל זאת, נחתתי בארץ חדשה ולוקח זמן להסתגל ולהתאפס. איך להתנייד? מה עושים? איפה האטרקציות הכי שוות?

אוקלנד

אחרי שבוע באוקלנד, ומספר בירורים, התבהרו העניינים והתחלתי את הטיול. אני עושה אוטובוס שלוקח אותי לאורך כל שני האיים של ניו זילנד ועוצר בכל מיני אטרקציות בדרך כשהמוטו שלו הוא "מתרחקים ממסלול התיירים השחוק", אלא עובר במקומות היותר ייחודיים וזו הסיבה שבחרתי בו, בתקווה שהוא ימלא את ההבטחה. כרגע אני בעיירה שנמצאת בצפון לאוקלנד הנקראת פאיאה (נקודהB   בקישור למפת גוגל).  

"אי הקיוי" (נחשו למה קוראים לו ככה...) בפאיאה, Bay Of Island

מישהו רעב לקצת מאכל ימי מהסביבה?

לאחר מכן אמשיך לנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד (נקודה C) וביום למחרת אני אתחיל לעשות WWOOFing בעיירה הנקראת קאייטה (נקודה D). מה זה WWOOF? ר"ת של World Wide Opportunities on Organic Farms – ארגון המחבר בין בעלי חוות אורגניות ברחבי העולם הזקוקים לעזרה הטיפול בהם, לבין מתנדבים המקבלים בתמורה מגורים ואוכל בחינם. זאת דרך נהדרת להכיר את המקומיים, ללמוד משהו חדש בתחום האורגני שלא נדבר על לחסוך כסף....

לפני שאסיים, כמה מילים על מה כן שונה מאוסטרליה באופן מובהק (חוץ מהנופים כמובן...) וזה התרבות המקבלת של הילידים – המאורים. כאן, כל שלט ציבורי יהיה כתוב תחילה בשפה המאורית ואחר כך באנגלית. יברכו אותכם במקומות הציבורים ב"קיורה" (שלום במאורית) ו-hello. זאת בניגוד לאוסטרליה שם ניסו תחילה להשמיד את האבורג'ינים ואחר כך "לביית" אותם ועד היום חלקם לא משתלבים בחברה.

הופעה המציגה את התרבות המאורית במוזאון אוקלנד

הבדל נוסף. אמנם אוסטרליה וניו זילנד הם מדינות דוברות אנגלית, יש בכל זאת שוני בשפה ובמבטא.


תנסו להבין מה נאמר בקליפ הבא:

הקיוים (ניו זילנדים בלשון העם...) מחליפים בין האותיות i ל-a. אני לפעמים הייתי מבקשת מהמקומים להגיד Fish & Chips  ואת המספר six רק כדי לשמוע את השינויים בביטוי.


והאוזים, אותם היה לי קשה להבין לראשונה שפגשתי אותם בגלל המבטא שלהם. אבל מעבר לזה, יש להם שפה משלהם, וכמו שמקומית פעם סיפרה לי: "באה אלינו סטודנטית צרפתיה לשפר את האנגלית שלה. אבל האוסטרלים לא מדברים אנגלית, הם מדברים אוזית". והנה כמה דוגמאות:

אז חברים, עד לפעם הבאה,

קיורה.

--

ליזי אליה