07/01/11
קיו-רה!
 |
| שעת שקיעה בחווה |
לפני קצת פחות משבועיים ירדתי מאוטובוס לאחר שעתיים נסיעה מפאייה, כשאישה מאורית, סאנה, שלהערכתי בעשור ה-60 לחייה (אם לא יותר...), אספה אותי לביתה, שם אעבוד כ-וופרית (מתנדבת בחוות אורגניות). בדרך לשם היא סיפרה לי על החווה שלה – חוות גידול עצים מקומיים של ניו זילנד. היא עוד סיפרה שיש לה משפחה גדולה שעכשיו, בתקופת החגים (כריסמס וראש השנה האזרחי), עושים על האדמה שלה קמפינג. אי אפשר להאשים אותם. החווה ממוקמת באזור של שדות ירוקים, ומכיוון שהאזור הוא למעשה מפרץ, הוא מוקף במספר חופים (אני הייתי ב-3 מהם) מדהימים עם מים צלולים, צדפים בצבעי הקשת, וטאץ' קטן של הרים ירוקים מסביב. היא חששה להביא וופר, שלא יבהל מכמות האנשים השוהים אצלה, אבל כששמעה שאני מישראל, היא תארה לעצמה שאוכל להתמודד.
כשהגענו לחווה פגשתי את בתה של סאנה, דיון, כשמיד בירכה אותי בלחיצת יד ונשיקה, ומאז, כל מאורי ממשפחתה של סאנה בירך אותי כך, עם כמובן אמירת "קיו-רה" (שלום במאורית). אחריה פגשתי את בעלה של סאנה, מייק, שהוריו הגיעו לניו זילנד מאירלנד.
 |
| ממממ יאמי! |
 |
| ממממ יאמי! |
הם סיפרו לי על החיים בחווה:
העבודה מתחילה באזור 9 בבוקר. תלוי. יש ימים שלא בא להם לעבוד, אז הם מפרגנים לעצמם יום מנוחה.
מסיימים, באזור 2 בצהרים. תלוי. אם הם לא מתעייפים לפני.
אחר כך, זמן חופשי. אפשר ללכת לחוף, אפשר להסתלבט בחווה...
מקורות המזון שלהם אורגנים. ירקות – מהגינה, דגים ומאכלי ים אחרים – הם או מהשפחה של סאנה דגים מהים, בקר – מדי פעם מקבלים פרה מאח של סאנה או אם ברירה קונים במכולת.
את מי השתייה וההשקיה הם שואבים ממי תהום, אין חשבון מים, כי הכל נעשה עצמאי.
הם לא מחוברים לרשת חשמל. יש להם גנרטור שהם מדליקים כשמתחיל להחשיך עד שהולכים לישון או חצות (מה שאומר שמקלחת חמה, הטענות מכשירים, טלוויזיה, מחשב, אינטרנט וכו', רק בערב). אז איך מבשלים? תודה לאל שהמקרר, התנור והכיריים עובדים על גז.
בהחלט חוויה מעניינת לעירונית שכמותי, אבל לא לגמרי בלתי ניתנת לתפיסה, יש הכל בשפע. מה עוד בן אדם צריך?
הרגשתי שמצאתי כאן גן עדן, אבל לצערי, המציאות טפחה לי בפרצוף.
במהלך הזמן שביליתי שם, נגנבו לי חגורה, מטען של פלאפון, ו-60$. אני לא יודעת בוודאות מי עשה את זה. כשסיפרתי למייק, הוא העלה סברה שאלו היו 2 נערים שהגיעו עם המשפחה של סאנה שעשו קמפינג. הוא סיפר שהוא וסאנה לא הכירו אותם לפני כן, והם התנהגו מוזר ולא ראוי. יותר מאוחר גיליתי שגם לאחות של סאנה, שהתארחה באותו זמן, נגנב כסף.
שקלתי האם זה נכון להפיץ את זה או לא, אבל אין טעם ליפות את המציאות.
את הדברים שנגנבו לי לא קיבלתי חזרה, אלא רק את התנצלותם של הזוג שאני מאמינה שהייתה כנה ושאני מעריכה שהם אנשים טובים.
התחושה בזמן שהדברים התחילו להיעלם, כשהשיא היה בכסף, הייתה, אתם יכולים לתאר, וסליחה מראש על הבוטות, אבל פשוט מחורבנת. במקום שאמור להיות יותר בטוח מהוסטל, תחושת הביטחון הלכה לעזאזל. לכן, קיצרתי את שהותי שם ויצאתי לדרך.
אבל עוד לפני כן, היה לי חוב להשלים.
כשהגעתי לשם, סאנה אמרה לי שכל וופר מכין להם ארוחה טיפוסית מארצו. חשבתי מספר שניות ואז קיבלתי החלטה שהייתה די פשוטה לאור העובדה שאני יכולה שאפשר לספור על יד אחת את הארוחות שאני יכולה לבשל (ביניהם: חביתה, טוסט, המבורגר ופסטה).
עברו 10 ימים. אחרי כל מה שהיה, כן, הלך החשק לבשל, אבל באיזה שהוא מקום, אולי 5 שנים בצבא עושים את שלהם. זה ישמע טיפשי ופעוט אבל התודעה של הייצוג של גוף מסוים עדין חקוקה בראשי. אמנם אני לא על מדים מייצגת את הצבא, אבל אני עדין על תקן "הישראלית" והחלטתי "לסיים יפה". לכן אתמול, הכנתי למשפחה ארוחה ישראלית טיפוסית היחידה שאני יכולה להכין – שקשוקה לתפארת מדינת ישראל, שהייתה לשמחתי (ואולי קצת להפתעתי...) הצלחה ובסופו של דבר הייתה אווירה טובה.
נשאר טעם מר מעט בפה, אבל אני לוקחת איתי את העבודה שנהניתי ממנה – התרפיה לשתול מאות שתילים, שהתענגתי מהירוק הבוהק שלהם (שתילים שותלים באהבה או לא שותלים בכלל); היופי מסביב; החוויה המאורית; הבישולים של סאנה; השיחות עם מייק, איש הספר.
אני כותבת אליכם עכשיו מפאייה. אני ממתינה לאוטובוס שייקח אותי לאוקלנד, ובינתיים ומעבירה את הזמן ביום קייצי זה, מתחת לצילו של עץ, כשמולי הטיילת והאיים של Bay Of Island....
כי כנראה שזה הדברים הפשוטים שעושים את החיים יפים!
עד הפעם הבאה,
--
ליזי אליה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה