קמבודיה, עברתי רק כדי לראות חלק ב' – Cambodia, look out, passing throgh part 2

אחרי 11 שעות נסיעה מבאן לואנג, מצאתי את עצמי שוב בפנום פן מוכנה למחרת להגיש את הויזה, לבלות יומיים זמן איכות ולהמשיך ליעד הבא בקמבודיה – מקדשי אנקור. הגעתי בערב להוסטל מומלץ, באזור השגרירות. כבר בכניסה פגשתי אמריקאי שפגשתי שבוע וחצי קודם לכן בויאטנם. ככה זה שכולם עושים את אותו מסלול. פוגשים אותם אנשים לאורך הדרך. סיפרתי לו את התכנון לימים הקרובים שצריכה לדפוק כמו שעון: הגשת הויזה, אנגקור, באטאמבנג ויאללה תאילנד. אבל הוא הביא את בשורת החיזלו"ש כבר באותו הרגע. בכל מקום אחר בעולם, הגשת הויזה לוקחת יומיים, אבל כאן משום מה 4 ימי עבודה. טוב. צריך לעשות חושבים על תוכנית חלופית מאחר שאני מתקרבת לסופ"ש, התהליך יקח 6 ימי עבודה, ולא רציתי לבזבז את הזמן בפנום פן בלי לעשות כלום.

יום למחרת הגשתי את הויזה, יומיים למחרת הייתי בסיאם ריפ, העיר ממנה יוצאים לראות את מקדשי אנגקור.

מקדשי אנגקור, הם אחת האטרקציות המרכזיות בקמבודיה. למעשה, אנשים בעלי זמן קצוב במקום, בוחרים להעביר אותו בפלא השמיני של העולם (ע"פ הלונלי פלנט). אז על מה כל הרעש? מדובר במתחמים בו נמצאים שרידי מקדשים באדריכלות קמארית (קמבודית) המהווים מהעיר אנגקור שנוסדה לראשונה בשנת 890 בספירה. בשנת 1992, המתחמים הוכרזו כאתר מורשת עולמית ע"י אונסק"ו ומדי שנה מבקרים בו קרוב ל-2 מיליון תיירים (שנראה שכולם היו שם בזמן שאני טיילתי שם, בו זמנית!).

מקדש אנגקור בזריחה

בדרך כשמטיילים, יש שמתחילים את היום מוקדם, ויש כאלה שמתחילים את היום בעצלתיים. בשביל אנגקור ואט, אני התחלתי את היום ב-4:15 בבוקר. גירדתי את עצמי מהמיטה והתארגנתי כדי להספיק לראות את הזריחה וצבעי השמים בשחר שמאחורי אנגקור ואט. כשהגעתי לשם, לא יכולתי שלא להתרגש מעט. קשה לי להסביר את ההרגשה המיוחדת ואולי הטקסית שבשינוי הלו"ז הרגיל שלך, כדי להתקבץ עם מאות אנשים, שרק רוצים לצפות בשילוב הנפלא של הטבע המעצים את אחד מפלאי הארכיטקטורה העולמית העתיקה.

מתחמי מקדשי אנגקור הם הרגישו מדי פעם כמו מגרש משחקים מאתגר. רוב המקדשים נישאים לגובה וכדי להתרשם מהם, טיפסתי במעלה מדרגות של כל אחד מהם, שלעתים בגלל רום ושלח לא תקניים (פעם אדריכלית, תמיד אדריכלית...) זה הופך לטיפוס קירות אתגרי. במקדשים אחרים, שקירותיהם עוד עומדים או שוחזרו, מרגישים כמו מבוך שצריך למצוא את הדרך שלך בין חדרים ופסלי הבודהה (שאם הגעת אליהם, קיבלתם ציון בונוס...).

לאחר יומיים של סיור במתחמי המקדשים, אני חייבת להגיד שלי זה הספיק. והגיע הזמן להמשיך ליעד הבא. באטאמבנג.

לעיירה הקטנה הזו, מרחק של 3 שעות נסיעה מסיאם ריפ, הגעתי לשם בעקבות המלצה באתר למטייל, לא לצפיה באתרים מקומיים, מקדשים או שווקים מקומיים, אלא במטרה אחת: צפייה בהופעת קרקס. מה מיוחד שם? הקרקס הוא חלק מהמרכז האמנותי Phare Ponleu Selpak שמטרתו הוא לעזור לילדים ממשפחות עניות, לפתח יכולות אישיות ע"י קידום כישורים אמנותיים בציור, פיסול, תאטרון, וכאמור, אמנויות הקרקס. הילידים מעלים הופעה מקצועית, כשחלק מקטעי המופע הוא עם קונספט ועלילה לא שגרתית. הנה קצת מידע על פועלו של המרכז ותמונות מהמופע:

בסיום הערב חזרתי לגסט האוס שבו שהיתי ללילה ולמחרת שוב יצאתי לדרך, הפעם, בחזרה לפנום פן, תחנה אחרונה בקמבודיה.

מיד בהגעתי לפנום פן, התכנית היתה לי ברורה:

1. לאסוף את הדרכון עם הויזה אותה הגשתי בשגרירות תאילנד.
2. ללכת לראות את כלא בטחוני S-21
3. לתפוס עוד באותו יום אוטובוס לבנקוק, תאילנד.

וכך עשיתי. עד שהגעתי לשגרירות היו לי חששות שמרפי מחכה לי בפינה (כי ככה זה שמתכננים תוכניות, משהו חייב להתפקשש), אבל הייתי קטנת אמונה לשווא והויזה אושרה.

מיד אחר כך הזמנתי כרטיס אוטובוס לילה לבנקוק, תאילנד לחצות. בין לבין, היה לי זמן להרוג, ומכיוון שלא טיילתי טיול מעמיק בפנום פן, הייתי צריכה לבחור מקום אחד לפני שאני עוזבת לבקר והמקום הזה הוא מוזאון Tuol Sleng  הידוע יותר כ-Security Prison 21:

אחת מכיתות ששימשו לחקירה ועינוי

עוד שנכנסתי למקום, בכניסה עמד אדם כשפניו מעוותות בעקבות שרפה שקיבץ נדבות. מראה מזעזע בכניסה למקום שהיה בי"ס אך הוסב לכלא בו עונו ונרצחו מתנגדי משטר הקמר רוז'. התחלתי את הסיור שלי בכיתות במבנה הראשון. להפתעתי, לא היה הרבה בכיתות. מיטה, תמונה, ולעתים לום המונח על המיטה.  כשעמדתי באחת מהכיתות שמעתי פתאום רחש שהקפיץ אותי. עדין מצומררת עוד מאותו מקבץ נדבות בכניסה ומהמקום, המשכתי לשאר המבנים בהם יש תמונות של הנרצחים. עשרות אלפי תמונות של גברים, נשים, חלקן מחזיקות את ילדיהן, וילדים. לאחד סיור של שעה. יצאתי מהמקום מעורערת ומהורהרת. אנחנו כיהודים יודעים מה עלול למה מסוגלים בני אדם לעולל לאחרים על רקע שונות ושנאה. ועם זאת, אבל אני לא מצליחה להבין, איך אנשים מהמין האנושי מסוגלים לזוועות כאלה.

דיוקנאות של הקרבנות בתצוגת אמנות בנושא

חוקי הכלא

עם תחושה מרירה-מתוקה עזבתי את קמבודיה שהשאירה לי טעם של עוד. לא רק בגלל שגיליתי מקום בו האנשים מסבירי פנים מהמבוגרים עד לילדים המדהימים, שמברכים אותך לשלום בחיוך כשאת עוברת ברחוב, אלא גם בגלל למרות שכל מי שמגיע לקמבודיה, מגיע לזמן קצר למקדשי אנגקור. יש עוד כל כך הרבה איפה לטייל בארץ הזו.

קמבודיה, עברתי רק כדי לראות, ומקווה גם לשוב. 

קמבודיה, עצרתי רק כדי לראות חלק א'...Cambodia, look out, passing throgh part 1

עוד בניו זילנד, שכבר ידעתי שאני אטייל בויאטנם, קמבודיה, לאוס ותאילנד, נפגשתי עם ידיד שלי, באריש. הכרנו 4 חודשים קודם לכן באוסטרליה, שם טיילנו 3 שבועות ביחד. הוא היה אמור להתחיל לפני טיול יותר נרחב בדרום-מזרח אסיה. ראינו שכנראה שנוכל להיות באותו זמן בתאילנד, אבל הוא לא היה בטוח, כי לא הייתה לו מסגרת זמנים סגורה ולכן קבענו שנדבר סמוך לתאריכים שנהיה בתאילנד.

מכיוון שידעתי שהוא לא סגור על עצמו, הייתה לי תוכנית חלופית. מקמבודיה תכננתי להמשיך ללאוס, אבל לא רציתי לסגור תוכניות לפני שאתעדכן איתו איפה הוא נמצא. בערב הראשון שלי בקמבודיה, בבירה, פנום פן, לאחר התאוששות קלה מהשיט בנהר המקונג, שוחחתי עם באריש בשיחת סקייפ. עשינו תיאום ציפיות וסגרנו שתוך שבועיים נפגש בתאילנד, מה שמילא הקצבתי לקמבודיה, אבל מכיוון שהייתי צריכה לעשות ויזה לתאילנד בשגרירות  בפנום פן, הייתי צריכה לתכנן את הזמן שלי ביעילות.

מכיוון שהגעתי ביום שבת לקמבודיה והשגרירות סגורה בימי שבת וראשון, החלטתי לא לבזבז זמן ויצאתי למחרת לבאן לואנג בצפון-מזרח קמבודיה. בזמן המחקר שלי באתר המטייל, קראתי שיש שם אגם יפיפייה, ואופציות לעשות טרקים ב-Vrachey National Park. עליתי על האוטובוס ונסיעה שתיקח 12 שעות, במרחק 600 ק"מ החלה.

בניגוד לויאטנם, שם נוסעים באוטובוס תיירים, בקמבודיה נוסעים עם המקומיים. להנאת הנוסעים, הוקרן DVD  של שירים מקומיים עם כתוביות (סתם, למקרה שמישהו ירצה לפתוח בשירה בציבור). אני תמיד מוקסמת מהמדיה המקומית של הארצות שאני מבקרת בהם. אני אוהבת לשאוב ממנה "מידע פנימי" על ערכי התרבות הנהוגה או אולי האידיאלית, המוקרנת לציבור. מה הלבוש הנהוג? (צנוע לרוב), על מה הם שרים? (שירי אהבה) היחסים בין הגברים לנשים (נשים רק עושות צרות לגבר הרגיש - הוא רודף אחריה, אבל היא לא מתמסרת בקלות או שכבר תפוסה), ומה רמת השפעת התרבות המערבית (בין שירים וריקודים מסורתיים בשדות הפועלים מתפלקים להם קליפי פופ עם רקדנים מלווים בתפאורה מערבית).

הנה קליפ בסגנון כפרי:

כשהצצתי מהחלון החוצה, ראיתי את הנופים הצחיחים של קמבודיה לעונה זו. נסענו בכבישי אפר מוגבהים, חולפים על פני בתי עץ רעועים בצידי הדרך, מוגבהים בעמודים, כשהכניסה לבתים היא דרך גשר עצי במבוק מאולתר.

באן לואנג בין ערביים

בשעות הערב האוטובוס עצר. שאלתי את הנהג "באן לואנג?" הוא לא הבין אותי אבל כבר מחוץ לאוטובוס עמדו ציידי הגסט האוסים שצעקו "כן! באן לואנג!". ירדתי מהאוטובוס והבלגן התחיל. הציידים בשיטת מכירה אגריסיבית, עקב התחרות הרבה, לא מוחלים באמצעים עדינים ודוחפים לך את הכרטיס ביקור שלהם לפרצוף, ובעיקרון, מטמטמים אותך עד שתסכימי להתארח בגסט האוס שהם מציעים. הטכניקה הזו תחזור על עצמה בכל ירידה מאוטובוס בקמבודיה, ולא רק ציידי גסט האוסים אלא גם נהגי טוק טוק המחפשים עבודה בנרות.  בדרך לשם באוטובוס, הכרתי את קרסטין מגרמניה שאיתה דיברתי מעט בהפסקות בדרך. כשירדנו מהאוטובוס, שאלתי אותה אם היא רוצה לחלוק חדר, לחסוך קצת בהוצאות, היא הסכימה, והיינו בדרכנו לגסט האוס.

זמן התפננות והשלמות פערים ביומן

למחרת בחצי היום הראשון, אני וקרסטין עשינו סיור קצר בעיר על מנת לבדוק מה האטרקציות שאפשר לעשות באזור. אני לא יכולה לתאר כמה חם ולא מגניב היה. מה שגרם לי לחשוב פעמים האם אני רוצה לעשות טרק ג'ונגלים בפארק. אחרי התלבטויות החלטתי לקחת טיול-יום בסביבה לראות את המקום. בחצי היום השני לאחר הרבה זמן, היה לי זמן קצת לעצמי, הרחק מהמולת העיר וממוקדי התיירות בהם ביליתי בחודש האחרון. יש שיחשבו שאני בחופשה מתמשכת, אבל תרמילאות, במיוחד שאת מטיילת לבד, זה פול-טיים ג'וב - התכנונים העתידיים הבלתי פוסקים, הזמנת האוטובוס, מקום הלינה והטיול הבא, לפרוק את התיק ולארוז לעיתים על בסיס יומי, להיות בתנועה בלתי פוסקת. בקיצור, אין רגע דל. אני לא מתלוננת, זה נהדר ומעריכה את העובדה שאני ברת מזל שאני יכולה לעשות את זה, אבל כשאני יכולה, אני מתענגת על "זמני ההתפננות".

למחרת יצאתי לטיול יום בסביבה. אני וטימי, המדריך המקומי בן ה-22, יצאנו לאחד הכפרים בסביבה, שם ביקרנו בבית ספר מקומי. תקראו לי מערבית מתנשאת אבל הופתעתי לגלות שהילדים לומדים אנגלית בבית הספר והאנגלית שלהם ברמה טובה וללא מבטא. ניסיתי לברר מטימי אם זה עניין של השנים האחרונות אבל היה קצת קשה להבין אותו. את האנגלית שלו הוא למד לאחרונה בקורס, והמבטא היה כבד. הוא סיפר לי שהוא בא ממשפחה חלקאית ובמקום ללכת לבית ספר, הוא עבד עם הוריו, ולכן לא למד בביה"ס.

לאחר שיחה עם התלמידים, המשכנו ל-2 מפלים בסביבה ואגם Yeam Loam המדהים, שהופתעתי לגלות כי הסביבה נראתה צחיחה למדי. בסיור שלי ושל טימי באגם, שאלתי דיברנו על מה הוא רוצה לעשות כשהיה גדול. זה לא קל להסתדר במדינה ענייה כמו קמבודיה. אין שם שאיפות לראות עולם, כי הכלכלה הכושלת, לא מאפשרת להרוויח מספיק כסף לכך. טימי מקווה ללמוד עסקים ויום אחד לנהל גסט האוס משלו. אני מקווה שהוא יוכל לממש את כל השאיפות שלו.

טימי באחד המפלים

אגם יאם לואם

למחרת הטיול, בשעות הבוקר עליתי על האוטובוס בחזרה לפנום פן להסדיר את עניין הויזה, עוד 11 שעות ואני שם.

בין לבין, דלתת נהר המקונג. In between, the Mekong Deltat

קלמנס מימין, אני ותומאס

בזמן שביליתי בויאטנם, הכרתי 2 חבר'ה אוסטרים, קלמנס ותומאס, איתם טיילתי בויאטנם. כשהגענו להו צ'י מין סיטי, חיפשנו טיול בן יומיים לדלתת המקונג, שבסיומו הבנים יחזרו להו צ'י מין ובשבילי זו תהיה התחנה האחרונה בויאטנם והראשונה בקמבודיה, שכן נהר המקונג חוצה את ויאטנם, קמבודיה, לאוס, תאילנד, בורמה וסין.

לאחר בירור במספר סוכנויות התיישבנו אני ושני הבנים לצידי, לקבל הצעת מחיר בסוכנות נוספת. הסוכנת במקום הציעה את הטיול במחיר יחסית סביר לשאר הסוכנויות, 25$ לבנים ובשבילי 47$ בגלל המעבר לקמבודיה, (אופציית-מעבר יקרה אגב, בעוד האופציה השנייה היא אוטובוס ישיר ב-10$ לפנום פן, עיר הבירה של קמבודיה). בחנו את ההצעה, כשני הבנים מצדדי פנו אחד לשני, החליפו מספר משפטים בגרמנית, ולפני שהספקתי להבין מה קורה (הגרמנית שלי לא הכי חזקה...), הם הסתובבו לסוכנת ואמרו: "טוב. אנחנו ניקח את זה תרדי במחיר ל-40$ בשביל הבחורה ובשבילנו 23$". ניסיתי לשמור פרצוף פוקר ולא לחייך, למרות שהופתעתי מההצעה שלהם, אבל יותר מהאופן המהיר שבו הם סגרו את זה בינהם, שהם יורידו את המחיר בשבילי, והאופן ההחלטי שבו הם הציגו את ההצעה לסוכנת, כשבדרך כלל תומאס היה עושה את ההתמקחויות, אבל הפעם קלמנס היה שותף מלא ל"הפעלת הלחץ". הסוכנת היססה. "הבחורה תרמילאית" תומאס לחץ שוב, "קדימה, אם לא, נלך למקום אחר, אם כן, נסגור שלושתנו כאן". הסוכנת חייכה והחליפה מספר מילים בויאטנמית עם הקולגה שלה והסכימה. תומאס שאל אותי, "זה בסדר מבחינתך אגב?" אני כמובן הסכמתי וסגרנו את העסקה.

למחרת יצאנו לנהר המקונג.

לאחר נסיעה של כשעתיים, הגענו לנמל ועלינו לסירת תיירים, אחת מיני עשרות. איתה הגענו לתחנה הראשונה בנהר, חנות צפה בה מכינים מוצרי אורז.

נייר אורז

פופ אורז (גרסת האורז לפופקורן

יין אורז שבו משרים נחשים. לחיים!

ממתק אורז דביק

כמו שבוודאי הבנתם, הכל נורא תיירותי וכל המטרה שאתם, התיירים, הובאתם לא כדי לצפות בתהליך היצירה אלא להיות שותפים מלאים בתהליך הקנייה. אבל המקום הזה הוא דוגמה מובהקת לניצול הגידולים המקומיים – שדות האורז. אם לא נמאס לך לאכול: PHO - מרק איטריות אורז בבוקר, אורז עם ירקות ובשר בצהרים, ולסיים את היום שלך באורז קארי (ואולי לקינוח אורז דביק מתוק), אז אפשר להרחיב את השוק למוצרים אחרים לא רעים. בשבילי, צריכת האורז היומית הייתה גבוהה מדי, אז חטאתי במאכלים מערביים מדי פעם ופעם (טוב, פעם ביום).

לאחר הארוחה ושיט קצר במקונג, עלינו לאוטובוס לנסיעה של כ-5 שעות למקום הלינה – מלון צף. כי ככה זה בדרום מזרח אסיה – נסיעה של 100 ק"מ לוקחת 3 שעות בגלל תנאי הכבישים, וכל טיול כולל נסיעה של 7-10 שעות ביום הלוך חזור (במקרה הטוב...).

לאחר הנסיעה הזו, עלינו לשייט נוסף במקונג, הפעם, בשעת השקיעה. אני וחברי האוסטרים ישבנו בסיפון העליון, שוחחנו וצחקנו ושמענו שמתי מוזיקת רקע להשלמת האווירה מהפלאפון (מה לעשות, תנאי שטח), קצת בוב מארלי, וקצת מוזיקה עברית, ונהנינו מהשקיעה, מהמקום ומהזמן האחרון שלנו ביחד בויאטנם.

למחרת התעוררנו מוקדם לעוד שייט קצר וסיור באחד מהכפרים המוסלמים בסביבה (שבעלון הטיול מודגש שהם ידידותיים, סתם, למקרה שחששתם...)

ירדנו מהסירה ליד מסגד בו התקבצנו סביב המדריך, שהתחיל להסביר על המקום. לידי נעמדה ילדה מקומית חייכנית. היא הביאה עניין במצלמה שלי. הורדתי את רצועת המצלמה מצווארי והנחתי אותה על צווארה של הילדה. הסבר קצר בשפת הסימנים איך להשתמש במצלמה ו...צלמת נולדה! היא צילמה אותי, את המסגד, את השמים, וכשהיא פנתה לצלם את הקבוצה, פתאום ראיתי שכל הקבוצה מסתכלת עלינו וחלק מחברי הקבוצה מצלמת את הילדה ובקיצור, משכנו את מוקד תשומת הלב מהסבר של המדריך. (אופס!).

לאחר הביקור במסגד המשכנו הלאה לסיור קצר בכפר, וכשהילדה מלווה אותנו ומקסימה את שאר חברי הקבוצה.

הגענו למקום בו הזמן להתחיל את המעבר לקמבודיה.

נפרדתי לשלום מתומאס וקלמנס, שהבטיחו לבקר בארץ כשאחזור בקיץ הקרוב, ועליתי על סירה שאיתה חצינו את הגבול במעבר מוסדר ממה שציפיתי, לאור הסיפורים על קבלת שוחד בגבול של פקידי הגבול ורמאויות אחרות של אנשים מקומיים.

חזרנו שוב לסירה. ישבתי ליד אמריקאי שפתח איתי בשיחה. במהלכה הוא סיפר לי מה מטרת הטיול שלו. בצעירותו, הוא השתתף במלחמת ויאטנם. הוא חזר לבדו לחפש את הבסיס שלו בזמן המלחמה. היה קצת קשה לאיתור, אבל היה לו נ"צ של הבסיס, וכך, לאחר מסע של יומיים, הוא מצא את המקום, אך כשהוא כשהגיע לשם, הוא מצא שדה נטוש. לא נותר זכר לבסיס. הוא הראה לי תמונות מזמן המלחמה. אני מכירה את הסיפור של המלחמה מסרטים – איך האנשים נראו, מה הם חוו, אך מעולם לא מקור ראשון. זה היה נראה פרידה הולמת מויאטנם ומחלק משמעותי. חתיכת היסטוריה לקחת איתי בדרך למדינה הבאה.

מקומית בדלתת המקונג

לאחר מכן, החלפנו שוב סירה, לסירת מנוע מהירה קטנה שמרוב שהיא הייתה מלאה באנשים ובתיקים נראה שהיא נוטה לצד אחד וגל אחד קטנטן יהפוך אותה. אחרי כמעט שלוש שעות, ויומיים בנהר המקונג, ירדנו מהסירה ליבשה בפנום פן, קמבודיה.