24/01/11
 |
| עדין לא מאמינה שהלכתי על אופציית האקסטרים... |
אני זוכרת איך זה הרגיש עוד בתחילת הטיול באוסטרליה ב״אקסטרים ראפטינג״. ״אני חייבת לעשות את זה להתגבר על הפחד ממים. אני עם מצוף, אני יכולה לעשות זה״. עליתי לקצה של סלע. מלמטה התחילו העידודים של החבר׳ה בסירות: ״jump! Jump! Jump!" הבטתי למטה ולא הייתי מסוגלת. אמרתי לסיון, ״אם ככה זה מרגיש, לא נראה לי שיש מצב שאני אעשה באנג׳י. אני לא אוכל להביא את עצמי לקפוץ!״
מאז לא עשיתי שום פעילות ״אקסטרים״. שמרתי את הכל לניו זילנד. עברו 4 חודשים והנה הגיע הזמן. צניחה חופשית מעל אגם טאפו באי הצפוני. על זה אי אפשר לוותר! פשוט להירשם ולעשות את זה. אולי זאת תהיה הכנה טובה לבאנג׳י... עברתי את קשת הרגשות של הרגע של לפני: התרגשות לפני שהגענו למקום, אדישות כשהיינו שם, לחץ כשחיכינו ואז הגיע הזמן. דקות לפני העליה למטוס הצטלמתי עם המדריך שקפץ איתי בפוזות הקבועות של החברת צניחה, צילמנו קטע לסרטון מזכרת, קפצנו למטוס הקל ויאללה ממריאים. כהיינו באוויר, נחתה עלי אווירת רוגע מדהימה. אולי המוח או הלב, אם תרצו, אמר: ״ליזי, זה הזמן שלך. תהיי במצב האופטימלי להנות מזה״ או סתם הייתי במצב של הדחקה, מי יודע. מספר דקות חולפות והצנחנים של ה12,000 רגל קפצו. המטוס תופס עוד גובה והגיע הזמן לשים מסכת חמצן. עוד דקות ספורות זה קורה. מתקדמים לכיוון היציאה. ואלי, הצונחת הנוספת של ה-15,000 רגל כבר בחוץ והנה תורי הגיע.
 |
| כמה פעמים שהבטחתי לעצמי להמנע מהמילה awesome, אמרתי את זה 5 פעמים לפחות בסרטון הקפיצה. |
אומרים לך בשיחת הפתיחה, כשמגיעים לחברת צניחה שהמוח לא קולט כשהאדם קופץ כי הוא לא רגיל לראות את הכל מלמעלה. זה יראה כמו משטח פלטה. אולי לרוב האנשים חווית הצניחה היא כזאת, אבל סחבקית הבינה בדיוק מה קורה באותו רגע של היציאה מהמטוס וזה היה אחד הרגעים מפחידים בחיי אבל ללא ספק המדהימים שאני עוד מעכלת.
לאחר שבועיים של נסיעה באוטובוס טיולים יצאנו לדרך לקווינסטאון בעיר הדרומי. דן, נהג/מדריך הטיול סיפר ששם H J Hackett המציא את קפיצות הבאנג׳י המסחריות ש״יש אנשים שאומרים שלבוא לקווינסטאון ולא לעשות באנג׳י זה כמו לבוא למצרים ולא לראות את הפירמידות״. מהרגע הזה התחילו ההתחבטויות. לעשות או לא לעשות? בדמיוני תמיד רציתי להיות מאותם אנשים שעושים צניחות חופשיות, באנג׳י ודברים ״משוגעים״ מעין אלו. הרגשתי שאני חייבת לעשות על זה V, אבל האם אני אהיה מסוגלת להביא את עצמי לעשות את זה? אחרי מספר ימים בעיירה החלטתי ללכת לשאול במרכז של H J Hackett, מה האופציות שלי. סיפרתי לנציגה שם, תשמעי, אני רוצה לעשות את זה אבל ״I'm scared for my life!" היא הסבירה שמדריכים ממש טובים שם והם יעזרו לי וזה ממש כיף ו... לרשום אותי להיום? החלטתי פשוט לעשות את זה ונפרדתי לשלום מ-260$ שגם אם אתחרט, לא אראה אקבל אותם חזרה.
ההסעה לאתר הקפיצה צריכה הייתה לצאת עוד חצי שעה. זמן שהעברתי באינטרנט כמובן בפייסבוק. רציתי לצעוק מעל קירות הפייסבוק שאני עוד חצי שעה הולכת לעשות באנג׳י אבל מכיוון שלא באמת הייתי סגורה שאני אעשה את זה החלטתי להימנע. כעבור שעה וחצי הגענו למקום. לבשתי רתמת בטיחות ועליתי על עגלת שהובילה אותי יחד עם קופצים אחרים בגובה של יותר מ200 מ׳ לאתר הקפיצה. הגענו לנקודת הקפיצה שהייתה מלא בקופצים של לפני ושל אחרי. מוזיקה קצבית בקעה מהרמקולים בקולי קולות, אולי שלא תוכל לשמוע את עצמך חושב יותר מדי על מה שאתה הולך לעשות. שמעתי לעצתה של מישהי שיש לה פחד גבהים וקפצה באנג׳י מספר פעמים לא מבוטל, ולא העזתי להסתכל למטה במשך כל זמן ההמתנה. עברו דקות ארוכות והנה אני יושבת על כיסא בו מכינים אותי הכנות אחרונות רגע לפני הקפיצה. התחלתי ברגע הזה אפשר לעבור מלחץ בריא לפניקה. כדי להרגיע את עצמי דקלמתי מנטרה שאני אומרת לעצמי במדיטציה כל בוקר: ״קלה כמו נוצה, משוחררת כמו ציפור! קלה כמו נוצה, משוחררת כמו ציפור! קלה כמו ציפור, משוחררת כמו נוצה! רגע! זה לא הולך ככה! הכל יהיה בסדר. הנה, בנעלים שנתנו לי לקפוץ איתם יש את הסיפרה 8 שאיתה אני מתחילה את המדיטציה שלי כל בוקר והשיר הבא שישמיעו, זה יהיה שיר טוב שאני אוהבת (מי שמכיר אותי יודע שלמוזיקה יש חשיבות דתית עבורי).״ חיפשתי להיאחז בדברים הקטנים שירגיעו אותי. והנה אמנם גרסת רמיקס אבל לפני שקפצתי אני שומעת את הצלילים של הריפ של הגיטרה של ״money for nothing". ״הכל מסתדר בדיוק כמו שצריך פשוט תעשי את זה!״ אני עומדת על הקצה של העמדת קפיצה: ״תעשי את זה מהר, בלי לחשוב. כי אחר כך זה יהיה יותר קשה״ אמר המדריך שהוביל אותי לשם. ״ב-1 תקפצי. 3, 2, 1...״ וקפצתי.
 |
| והנקודה הזאת היא אני... |
החזקתי ברתמות והקול שלי נשנק. מסתבר שאני לא מה״צורחות״... אחרי מספר דקות שבהם הייתי הפוכה שיחררתי את אחת מהרתמות ועברתי למצב ישיבה. עכשיו, היה אפשר להביט למטה להנות מהנוף של הקניון והנחל מתחתי. זה לא שאני לא חושבת שיש כאן אלמנט של מזוכיזם- עשיתי דבר שהכי הפחיד אותי בעולם אבל כמו שמוקי אומר: ״מה זה חופש בכלל, אם לא ניצחון האדם על עצמו״ ואני התענגתי מכל רגע מחווית הניצחון.
--
ליזי אליה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה